תכנית המתאר המאושרת לגח"א שנהגתה במאה הקודמת ואושרה בנוכחית, הגדירה מחדש את ייעודי הקרקע השונים ובעיקר את אזורי המגורים החדשים והוותיקים, מערכות התנועה והשטחים הפתוחים. בנספחים לתכנית נקבעו מספר מבנים, סככות ומחסנים להריסה. בחלקם הקטן היו אלה מבנים היסטוריים שמיקומם בא בסתירה לתכנון השטחים הפתוחים והכבישים. בשכונות החדשות, החליפו בתי המגורים את מבני המשק ומתקנים חקלאיים.

במקרה של המחסן של יוני וגם במקרים אחרים לא תוכננו מגרשים למגורים על חשבון מבנים היסטוריים, אבל קיים קשר בין פיתוח שטחי המגורים להריסת מבנים בשטחים פתוחים הסמוכים לסביבת המגורים.
שני מבנים בעלי משמעות היסטורית נידונו להריסה. המחסן של החצרנים (חיים ואחריו יוני) ומחסן המשק ההיסטורי. עם רענון תכנית האב לפני כשנתיים, עלה מחדש לדיון נושא המבנים לשימור והוגדר הצורך לקבוע מסגרת דיון וקריטריונים לשימור מבנים היסטוריים בקיבוץ. הדיון בחיתוליו ויש עדיין דרך לעשות.

מחסן המשק, הצעה למוזיאון "חצר הקיבוץ" עמוס רשב"ם 1987, תמונה תלויה במסדרון הארכיון

מחסן המשק שהוא הגדול והמשמעותי מבין השניים, עומד על תלו וכנראה ימשיך לעמוד. יש לו ערך היסטורי ואדריכלי (לא כולם מסכימים אבל ימים יגידו). אנחנו פועלים לשינוי נקודתי בתכנית המתאר שאחת מתוצאותיו הוא מניעת הריסתו וקביעת ייעודו לשימוש ציבורי במסגרת תכנון השדרה המרכזית של הקיבוץ.
שימור הוא נושא אקדמי ורגשי מורכב הנתון לפרשנות ולבחינה תיאורטית. ברור לכולם, אפילו למנהלים וליועצים חיצוניים כמוני, שיש חשיבות רבה לשמירת רקמות ומבנים היסטוריים. זה חשוב, זה יפה, זה מרגש, זה מסקרן, זה תרבותי, זה חינוכי, זה הכרחי לחיי קהילה.
הצורך בשימור נבחן דרך מרכיבים שונים:
1. הכרת ערך היסטורי או לאומי למבנה (חוק העתיקות, שימור מבנים ואתרים וכו')
2. הכרת ערך היסטורי מקומי וקהילתי למבנה
3. הכרת ערך מבנה או סביבה מבחינה אסתטית ואדריכלית
4. מצבו הפיסי של המבנה
5. מקורות כספיים לשימור
6. השפעת מחיר השימור על הסביבה ועל תכנון ייעודי קרקע סמוכים
7. הסכמה ציבורית

יש מקרים – והמחסן של יוני אחד מהם – בהם השימור הפיסי אינו בר ביצוע או כרוך בהשקעה כספית עצומה. אין הדבר אומר שאין לו ערך היסטורי או רגשי. להיפך, למקרים שכאלה יש מענה באמצעי שימור ותיעוד נוספים כמו כיתוב, כתיבה מחקרית, צילום, מודלים, ציון מקום ועוד. בגישה זו נשקלים ערכי השימור ומחירו אל מול הצורך בגידול דמוגרפי ובהתפתחות פיסית וכלכלית. כאשר ניתן לשלב בין הדברים, זו בהחלט מצווה.
באופן אישי אני יכול להעיד על כך שאני מתחבר לכל פח חלוד ולוח עץ שתולעת מציצה ממנו. אבל גם אני, אספן כפייתי של מה שהיה פעם, למדתי בשנים של תכנון אדריכלי וסביבתי, שעל מנת להשיג הישגים בעלי משמעות בתחום השימור המשולב בקהילה, צריך להיזהר מגישות קיצוניות ולמצוא את שביל הזהב בין לחצי ויתרונות הפיתוח, לבין השימור. רק כך יזכה השימור לאהדה ציבורית וניתן יהיה לפעול עפ"י סדרי עדיפויות.
המחסן ההיסטורי של החצרנים כנראה לא ישרוד את המשוואה. המחסן נמצא בגבול חלקת מגורים על גבי שטח פרטי פתוח וחניה מתוכננת. למרות שכיום אינו מהווה גורם מפריע, הרי שהמשך קיומו יבוא בסתירה עם התכנון העתידי של הסביבה. למחסן אין לטעמי ערכים אדריכליים ששווה להילחם עליהם, מה עוד ששימורו מחייב החלפה כמעט מלאה של כל מרכיביו (להבדיל ממבנה ארכיאולוגי או בעל ערך לאומי, ששימורו במקור מחוייב המציאות). ניתן כמובן להשאירו לחסדי הטבע והזמן, עד שייפול. אבל זו לא הדרך. מבנים במצבו צריכים להיות משוקמים או להיהרס. כפי שכבר הזכרתי, יש אמצעי שימור אחרים שבהחלט ראויים למחסן ולמתחם עליו הוא עומד.
לסיום, אי אפשר להימנע מלהאיר פינה לא מוארת בתחום השימור של הסביבה הפיסית. זהו הצביון של המקום בו אנו חיים. זה לא רק המחסן של יוני, או מחסן המשק, או בית וינה, חדר האוכל, מגדל המים, המרפאה ועוד שכיות חמדה קיבוציות. זהו המקום בכללותו. ה"גניוס לוקי" או רוח המקום. זהו אופי המקום כמכלול איכויותיו וטבע הדברים שמרכיבים אותו.
אי אפשר לנתק את הדיון על המחסן של יוני או על מגדל המים מהאחריות שלנו לאופיו הכולל של המקום בו אנו חיים. הדרך בה אנחנו מתייחסים לסביבת המגורים ולמרחב בו אנחנו חיים היא חלק מתפיסת המקום בכללותו. אנחנו לא תמיד רואים את ההשפעה שיש לסביבת המגורים המשתנה על אופיו של המקום ועל ערכיו ההיסטוריים. זה טבעי, זה חלק מהשינוי המבורך שמתרחש בין ה"אנחנו" ל"אני" אבל זה בהחלט דורש התבוננות במראה. אנחנו גרים בבתים שמתפקעים מתוך סביבתם, שרכס הגג שלהם רם ונישא מעל כל הסובבים, שנמחקו כל תכונותיהם המקוריות ומידותיהם הטובות, שהתפר בינם לבין שכניהם עשוי כמעשה חייט רשלן, שגדרותיהם גבוהות וחותכות בסכין לא מושחזת את הרקמה שסובבת אותם. אנחנו מתבוננים מהפנים החוצה ונזעקים (בצדק רב) לשימור המבנים והרקמה התרבותית וההיסטורית. לפעמים באותה נשימה אנחנו פועלים אחרת בסביבה הפרטית והקרובה אלינו ומשפיעים לא פחות על השינוי הפיסי של הסביבה.
נדרש שילוב ראוי של כל כללי החיים הפיסיים. כללים הנוגעים לערכי שימור, כללי תכנון ובנייה, כללי התנהגות במרחב הציבורי ועוד. מן הצד השני, יהיה נכון לקבוע מחיר מבוקר ושקול שהקהילה מוכנה לשלם בתחום השימור ושמירה על הצביון, לטובת פיתוח אישי וציבורי. אם נשכיל לאזן בין שני הקטבים נשיג הישגים גם בשימור וגם בפיתוח, הן במרחב האישי והן במרחב הקהילתי.