משפחת סגל כוללת את גילי (39), רועי (42), רותם (2.9), ליבי ויובל (תאומות בנות חצי שנה).

את גילי אני פוגשת בכריכיה של אלה בשעות הבוקר, מלווה בתאומותיה וביפעת זילבר (כדי שגילי תצליח להתפנות לראיון, כדי לשמוע ממנה איך היא חווה את חוויית האימהות לתאומות (זהות!).
גילי ורועי סגל חזרו מתל-אביב לקיבוץ לפני קצת פחות משנתיים, והם גרים בשכונת הבנים החדשה.
עד הלידה גילי עבדה בחברת הוט (במשך 14 שנה), וניהלה את אגף מטה השיווק של הקבוצה. רועי עובד כיום באבטחת אסדת גז. מאז שהבנות נולדו הוא נעדר מהבית פחות מבעבר, והמשמרות הארוכות שעבד קודם קוצרו משבוע ל-4 ימים, מראשון עד רביעי, ובימים שהוא נמצא, הוא מתפקד, כדברי גילי, כ"אמא שניה" לכל הילדים.
כשהוא בבית, הוא "מנהל" את הלילה. גילי מניקה ורועי מביא את הבנות, לוקח אותן, מחליף את החיתול ומרדים אותן. בימי היעדרותו של רועי, נעזרת גילי במשפחה שלה ושלו, ואמא של רועי מגיעה לעיתים מנצר סירני ונשארת ללון אצלם בלילה, כדי להקל על גילי את הלילות. בנוסף אליה, היא נעזרת בחברות טובות, שכנים ו"אנשים מקסימים" שיש פה בקיבוץ.
לדבריה, החוויה הכללית שלאחר הלידה היתה מאד עוטפת. ההתמודדות עם חוויית לידה בכלל ושל תאומות בפרט, הרבה יותר קלה בסביבה תומכת. היא מאד מעריכה את כל העזרה שקיבלה, ועדיין מקבלת, החל מ"הסיר החם" שניהלו רויטל ואיריס, שהיה מאד מרגש מבחינתה (וטעים), והמשיך באנשים טובים שעטפו ועזרו בימים הקשים של ההתחלה, כמו מירלה זיו, יהודית פרנק, ימימה שפע ועירית ארבל, וכמובן חברותיה ומשפחתה.
גילי ילדה בלידה טבעית, כשלצידה חגית (נחמני) בתור דולה, ורוני (שפע) בתור דולה מתלמדת. הלידה הייתה מאד עוצמתית ומרגשת, והסתיימה בתוך שלוש שעות מרגע שהתחילה.
היא מקרינה הרבה שלווה ולא ניכר עליה העול של גידול תאומות קטנטנות ועוד אח גדול, שגם הוא עדיין צעיר. לדבריה, את השלווה גילתה במהלך ההורות. "זה לא שאין לחץ וימים מאד קשים", ומוסיפה, ש"אולי זו ההשפעה של להביא ילדים בגיל מאוחר, ורועי שליו ואינו נלחץ, וגם זה כנראה משפיע". "היום-יום מאד קשה ואינטנסיבי, וחייבים בן זוג תומך ומשתתף", היא אומרת.
לפני כמה שבועות תכננו לנסוע לחו"ל בהרכב מלא, אבל הנסיעה ירדה מהפרק. במקום זה, הם לקחו פסק זמן של שבועיים, ונסעו לטייל בכל הארץ עם רותם והבנות. הם נסעו ל"טיול נודד", לארבעה אזורים ובכל אזור שהו מספר ימים. בהתחלה נסעו לנגב (הר הנגב, המכתש הגדול), בשלב השני נסעו לבקעת הירדן (נחל תלכיד פיראן, עוג'ה, קאסר אל יהוד), אח"כ ים המלח (וואדי קלט, ואזור עין גדי), והחלק האחרון של המסע היה בגליל. המסלולים היו מגוונים: החל ממסלולים למיטיבי לכת (כשהבנות עליהם!), וכלה בפעילויות לכל המשפחה. בשלב מסוים הצטרפה גם משפחת זילבר והיה מאד נעים איתם.

במהלך הטיול ישנה משפחת סגל באוהל, אצל חברים ובחוות בודדים. באוהל הוציאו את המזרן של הבנות מהעגלול, והן ישנו עליו. כל יום יצאו לטיול משפחתי עם רותם והבנות (במנשא עליהם), אשר "שיתפו פעולה מאד יפה". "זה לא היה קל, כי היציאה מהשגרה גם השפיעה על רותם, אבל במקביל נוצרו בין שלושת הילדים דינמיקה מקסימה ותקשורת שלא היו קודם". הטיול אמנם היה קשה, ויחד עם זאת מאד ממלא את הלב שהצליחו לעמוד במשימה כזו.
"הדבר שהכי מפריע לי", היא אומרת, "הוא ההשוואה שעושים ביניהן". השאלה הראשונה שכל אחד שרואה אותן שואל, היא "מי זו מי"? "מאד מטרידה אותי השאלה הזו שמרחפת מעל ראשן, והיא כנראה תמיד תהיה השאלה הראשונה שהן תתקלנה בה במהלך חייהן". הצורך בגיבוש זהות או ייחוד לכל אחת מהן, כדי לחסוך מהן את השאלה, הוא משהו שמעסיק את גילי רבות, אפילו בעניינים קטנים, כמו למשל העובדה שהן תכנסנה לפעוטון בספטמבר והיא צריכה למצוא דרך לייחד כל אחד מהן, בדרך שתחסוך את השאלה "מי היא מי".
גילי משתתפת בקבוצה של אימהות לתאומים שהתקבצה בכפר חגלה, אצל מדריכה שגם היא אם לתאומים, ובנוסף יועצת הנקה ומדריכת הורים לתאומים. "הורה לתאומים תמיד ימצא הורה אחר לתאומים, כי רק הם יכולים להבין את הייחודיות של גידול תאומים", היא אומרת. הקבוצה התגבשה בתקופה האחרונה, וכל התינוקות פחות או יותר בני אותו גיל ולכן כל האימהות מתמודדות עם אותם קשיים. למעשה זו קבוצת תמיכה. גילי מספרת, שהסתבר לה, שיש הבדל בין הורות לתאומים זהים לבין הורות לתאומים שאינם זהים, כשהתמודדות עם שאלת הזהות היא כמובן קשה יותר להורי התאומים הזהים.
"יש ימים מאד קשים, אבל האושר בגידול הילדים מכסה על הכל", היא אומרת בחיוך…