ענת ברנע פנתה אלינו ברעיון ללמוד, להכיר ולדעת קצת יותר על הרופאים שבינינו. הנתון הסטטיסטי שהיא חשה באינטואיציה, היה שאצלנו יש יותר רופאים לאוכלוסייה מהמקובל. ואכן בדיקה שטחית העלתה שבעוד שב-OECD ובארץ יש כשלושה רופאים לכל 1,000 נפש בגבעת חיים איחוד המספר הוא חמישה ל-1,000 נפש. יחד עם ענת ניסחנו מספר שאלות הכרות עם הרופאים הצעירים שבינינו, שהשקיעו שנים ארוכות וקשות בלימודי רפואה והתמחויות. החלק הכל כך מאתגר הזה אותו סיימו כולם בהצלחה, היה מבוא לעבודה קשה, מעניינת, מתגמלת מקצועית ואישית ורוויה באתגרים מקצועיים, נפשיים, משפחתיים וחברתיים לא פשוטים.

השאלות והתשובות כאן לפניכם; בטוחים שתמצאו עניין בהתייחסויות של עדי רום ברוידא (רעייתו של אייר רום), שירה פרנקל (רעייתו של עילי ברנע) ומיודענו חגי יבין (בעלה של שרון ורדי), המשלים את שכבר סיפר לנו בעבר ופרסמנו בעלון על דרכו לרפואה ועבודתו התחום.

בקיבוץ גם יונית מדיני, לירון זיו ואוהד חילי.

מאיפה את/ה בארץ?

עדי רום: רמת השרון.

שירה פרנקל, וחגי יבין: ירושלים.

מה הייתה המוטיבציה ללמוד רפואה?

עדי: בדרך כלל אני אדם שמתלבט ומתקשה להחליט, אבל באופן יוצא דופן הבחירה ברפואה היתה ברורה לי לפחות מגיל 18. בניסיון לשחזר איך 'נדבקתי' בחיידק, ייתכן שהחשיפה הראשונה הבוגרת היתה בגיל 15 כאשר נפטר סבי ז"ל בביתו באופן יחסית פתאומי, וסבתי הצטערה שלא ידעה לבצע החייאה… הצעד הבא היה קורס עזרה ראשונה במד"א, וזו היתה החשיפה הראשונה שלי לתחום הטיפול והרפואה. מאז תחום הרפואה משך אותי, ובגיל 18 כבר ידעתי שזה הכיוון. סבתי מצד אימי שאני מאד קשורה אליה היתה אחות, וגם זה כנראה משהו שכיוון אותי בחיים – למרות שהיא טוענת שניסתה 'להוריד' אותי מזה. בצבא חלמתי להיות חובשת וכתבתי מכתבים ללשכות הגיוס (שלא הועילו). אחרי הצבא עם תקופת קבע קצרה וטיול בעולם התחלתי ללמוד רפואה בתל אביב. גוף האדם זו יצירה מופלאה ומרתקת בעיני, והנפש, המחוברת לגוף – עולם ומלואו… אני מרגישה ברת מזל שיש לי זכות לעסוק ברפואה.

שירה: עברתי מספר גלגולים לפני שפניתי לרפואה. אחרי השחרור מהשירות הצבאי התכוונתי להגשים חלום ארוך בשנים ולהיות וטרינרית. נכון לאותה תקופה לימודי הווטרינריה בארץ היו כרוכים בהשלמה של תואר ראשון בביולוגיה/חקלאות, ואני נרשמתי לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית. במהלך הלימודים נשביתי בקסמיו של עולם המחקר והמשכתי לתארים מתקדמים בתחום, ואף העברתי שנה אחת של לימודים בחוג למדעי המחשב. חלום הווטרינריה נזנח, אך לקראת סוף התואר השלישי לא מצאתי מספיק טעם ועניין במחקר הבסיסי, ושקלתי שוב את העיסוק בעולם הקליני. באותה תקופה נפתחה התכנית ללימודי רפואה לבעלי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, דבר שמשך אותי להחליט על שינוי כיוון.

העיסוק ברפואה הוא ממלא מהיבטים רבים ומגוונים – עבודה עם אנשים, רכישה, תחזוק, עדכון של גוף ידע עצום ורב, מידה מסוימת של בלשות, מיומנויות טכניות כלליות או ספציפיות, גיוון, עזרה לזולת ודרך כל זאת סיפוק אישי רב.

חגי: אינני זכור כתלמיד שקדן, אלא הפוך הוא. אני מניח שאת הכיוון ללימודי הרפואה קיבלתי במהלך שירותי הצבאי כשנשלחתי לקורס חובשים. אני זוכר את עצמי יושב בכיתה במשך שעות ופשוט מקשיב בשקיקה מבלי לאבד ריכוז. אני מניח שהחשיפה הראשונית הזאת אל מול מקצוע הרפואה והעניין הרב שגיליתי הובילו אותי לאחר השחרור ולאחר מאבק לא קטן להתקבל ללימודי הרפואה בפקולטה בבאר שבע.

התמחות (באיזה שלב/תחום/ותק)

עדי: התמחיתי ברפואה פנימית ולאחר מכן התמחות נוספת (תת התמחות) בראומטולוגיה.

שירה: אני מתמחה ברפואה פנימית במחלקה פנימית א' בבי"ח מאיר.

חגי: בתום לימודי אחרי לבטים רבים החלטתי להתקדם להתמחות ברפואה פנימית. פנימאי הוא רופא דיאגנוסטיקן. כלומר, מהלך עבודתו כולל הקשבה לתלונות החולה, ואז בדיקה מכף רגל ועד ראש, לאחר מכן הוא בוחן את בדיקות המעבדה ולבסוף… חושב! כמו בלש, תפקידו עכשיו לחבר בין הנקודות השונות ולנסות להבין מה האבחנות האפשריות לאותו חולה, מה סביר יותר ומה פחות. מדובר בתחום מרתק שנמצא בקדמת הרפואה, מבחינת מחקר וטכנולוגיה. בתחום זה ניתן לשלב מחשבה עם עבודת ידיים וביצוע ניתוחים כגון צנתורים או השתלות קוצבים.

כך שלמעשה בשלושת השנים האחרונות אני בהתמחות על (התמחות שניה) בבית החולים בילינסון בחטיבת הקרדיולוגיה. במהלך התמחות זאת אני נחשף לשלל הבעיות והתחומים השונים בעולם הקרדיולוגיה – תחום צנתורי הלב בו נלחמים בהתקפי הלב, תחום הפרעות קצב והטיפול החשמלי בלב, תחום אי ספיקת הלב ובכלל זה לב מלאכותי והשתלות לב ועוד רבים.

כעת אני לקראת סיום ההתמחות בקרדיולוגיה ועתיד להמשיך הכשרה בתחום של אלקטרופיזיולוגיה המטפל בתחום הפרעות חשמליות בלב. במסגרת הכשרה זו שרון אני והילדים עתידים לעבור למספר שנים לבוסטון, ארה"ב, במהלכו אעסוק במחקר ואח"כ אעבוד כרופא מהמניין באחד מבתי החולים המרכזיים בארה"ב בתחום זה – "בית ישראל".

באיזה מסגרת (בי"ח, קופ"ח, אחר)?

עדי: בעשר השנים האחרונות עבדתי והתמחיתי באיכילוב, למעט הפסקות של שנה עם כל לידה של אחד מילדינו… בסוף 2017 סיימתי את ההתמחות בראומטולוגיה וכעת משלבת עם העבודה במכון הראומטולוגי באיכילוב, גם עבודה בקופת חולים מכבי.

האם את/ה יכול/ה ספר/י על מקרה שהותיר בך רושם מיוחד בעבודתך.

עדי: השנים של ההתמחות ברפואה פנימית הן מאד אינטנסיביות, עבודה תחת עומס תמידי, ובמשמרות של יותר מ-24 שעות לעיתים קרובות, הרבה מטופלים מסיימים את החיים בבית החולים, רובם בגיל מופלג אך יש גם כאלו שבנסיבות טראגיות יותר, ואלו המקרים שהולכים איתי הלאה, כולל הלבטים, המחשבות והלקחים…

שירה: למרבה הצער המקרים שנחקקו בזיכרוני נוטים להיות הטרגיים, שהלקחים השכיחים מהם עוסקים דווקא במגבלות הכח והרפואה. אני חושבת שמקרה מרגש לחיוב בתקופה האחרונה היה לחזות בשיפור מהיר מאוד בתסמינים של שבץ תחת טיפול ב-tpa, אבל צריך לציין שבכל מקרה בבי"ח העבודה היא כמעט תמיד עבודת צוות.

חגי: סיפרתי בעלון קודם על מקרה טראגי שהתנסיתי בו, שהותיר בי חותם עמוק.

איך את/ה מרגיש/ה בקיבוץ מאז שהצטרפת לכאן, בהתחשב בעומס העצום המשתמע מהמקצוע והתפקיד?

עדי: הקיבוץ הוא הבית של אייר, שהפך לבית שלי ושל משפחתנו, וזו זכות גדולה לחיות פה, עם קהילה תומכת, שכנים חברים וכמובן משפחה מורחבת. יש פה אוסף של אנשים נפלאים, מוכשרים ובעיקר עם נכונות ורצון לעזרה הדדית ותרומה לקהילה וזה בהחלט משנה מציאות בעיני. יש בעיה אחת – להגיע לאיכילוב לוקח שעה ורבע לכל כיוון…

וגם, ראוי לציין, שבזכות לימודי הרפואה הגעתי לקיבוץ – מי ששידך ביני ובין אייר היה אוהד חילי, שלמד איתי בבי"ס לרפואה…

שירה: הקיבוץ מקסים, ובכלל זה הסביבה המטופחת והירוקה, הגנים המצויינים, החברה בקיבוץ, הקרבה לכל השירותים ובכלל זה לבריכה/חד"כ, ובכלל למרות שגח"א קיבוץ נדמה שיש בו כמעט הכל.

לצד זאת הפקקים בדרך למקום העבודה מציקים מאוד. בהתייחס לשאלה בשנה האחרונה חוויתי תקופה יחסית נוחה בעבודה שאפשרה לי ליהנות במידה רבה יותר מהחיים והשירותים השונים בקיבוץ.

חגי: בהתייחס למשפחה ולקיבוץ – אין ספק שתחום מקצועי דורש שעות עבודה רבות, ושאת המחיר המשפחה והילדים משלמים. עם זאת אנחנו מצליחים לתמרן מספיק טוב ועם הרבה עזרה מהסובבים, כך שהמשפחתיות שלנו לא תיפגע יתר על המידה, ומשיגים איזון די טוב המאפשר לי להיות חלק בלתי נפרד מחיי ילדי, בטח ובטח לעומת מה שאנחנו הכרנו כילדים בבית.

מה ההשלכות של המקצוע והתפקיד על חיי המשפחה?

עדי: כמו במקצועות נוספים, השילוב בין 'קריירה' והורות הוא מאתגר מאד… ההתמחות ברפואה פנימית מאד מחייבת מבחינת שעות העבודה, תורנויות לילה, שבתות וחגים –זה לא פשוט, ועוד יותר קשה כשגרים במרחק רב מהעבודה. צריך לתכנן לפחות חודש מראש כל אירוע כולל בשבתות וערבים כדי לא למצוא את עצמך בתורנות ביום של מסיבת סיום… תחום ההתמחות של ראומטולוגיה משלב עבורי גם עניין רב וגם מאפשר איזון מבחינת שעות העבודה (רב המקרים אינם דחופים והעבודה שלי כיום במסגרת מרפאה ולא מחלקה). יחד עם זאת, כשיש מקרה דחוף, אי אפשר לעזוב מטופל ולרוץ הביתה אפילו אם אני יודעת שמחכים לי בבית. לשמחתי יש הרבה הבנה ותמיכה בעיקר של אייר ושל המשפחה.

שירה: כמתמחה שעושה תורנויות, ובתקופות מסוימות עובדת עד שעות מאוחרות, הפניות והזמינות שלי למשפחתי ובעיקר לילדיי, יכולה להיות מוגבלת מאוד. כמו כן ישנן מטלות שונות שקשורות לעבודה שאני צריכה להשלים מחוץ לשעות העבודה. אני משתדלת למלא חסרים בתקופות יותר טובות, נעזרת במשפחה ובעיקר בבעלי עילי וחמותי ענת (תודה!), וזוכרת שזו תקופה שתסתיים בעוד כשנה.

האם ואיך את/ה מעורב/ת ומעוניין/ת ליטול חלק בחיי החברה, התרבות ותחום הרפואה בקיבוץ?

עדי: כיום אני משתדלת להגיע לפורומים בענייני חינוך, וחברה בצוות 'התחדשות בחינוך' בפורום ההורים של בית הספר משגב, שפועל להטמעת חידושים ויוזמות בחינוך בבית הספר. מקווה לקחת חלק פעיל יותר בשנים הבאות.

שירה: בשלב זה אני מתמרנת בין חיי המשפחה לעבודה ולכן יכולה להשתתף רק בפרויקטים מוגבלים. אשמח להרחיב זאת בעתיד.

חגי: אני מאמין שאני וחברים אחרים שעוסקים במקצוע יכולים לעזור לקדם את הרפואה בקיבוץ ולכלל חברי הקיבוץ אם ברמה האישית של חבר שבא להתייעץ על דבר זה או אחר או ברמה הקיבוצית כאשר עולה צורך מצד ההנהלה בצורה מוסדית יותר.

אני יכול לומר, שדלתי פתוחה לכל חבר שצריך להתייעץ בדבר זה או אחר בבעיה רפואית. במידה וזה בתחום עיסוקי אוכל לעזור יותר, בתחומים אחרים לעיתים אוכל להציע עצה ובאלו שלא פשוט אדע להכווין לאיזה איש מקצוע יש להיוועץ (בדרך כלל רופא המשפחה הוא הכתובת הראשונה לדידי).