הבמאית הצעירה והמוכשרת מור לושי, שהתארחה בקיבוץ עם סרטה "שיח לוחמים, הסלילים הגנוזים", התכוונה, לדבריה, לעשות סרט אנטי מלחמתי חזק. הצליח לה. לושי השכילה "לאייר" את דברי הלוחמים בתמונות אותנטיות של מוראות המלחמה ויצרה סרט מטלטל ומרגש. נקודה. אנחנו אוהבים שמחזקים את מה שהרגשנו מראש – שמלחמה היא דבר נורא. מה שקשה לנו לחשוב, ולהבין, הוא שלפעמים רק מלחמה היא הדרך להגיע לשלום.
כאשר סרט, אנטי או פרו, קשור למלחמה מסוימת, ממילא אופיו משפיע על התייחסות הקהל לאותה מלחמה. שמעתי חברים אומרים שאין שום קשר בין הרגשות שהסרט מעורר לבין הבנת הצד הפוליטי של המלחמה. לדעתי זו טעות. שיח הלוחמים, הספר והסרט, כמוהם כהיסטוריה עצמה, לא עושים צדק עם מלחמת ששת הימים, כשמשתמשים בה כדי לבנות את הרגשות האנטי-מלחמתיים. ולא בלתי סביר שיוזמי השיח, שאי אפשר להתכחש להשפעתו הרבה בתנועה הקיבוצית אז, תרמו, ביודעין או לא, לאי ניצולן של תוצאות המלחמה כדי להגיע להסדר ולמה שביטא עמרם בדבריו "התנועה הקיבוצית לא עשתה מספיק".
אנסה להבהיר ולאשש את טענתי. נתחיל מכך שאף כי לושי מצאה לנכון לציין כי הייתה זו (גם זו) מלחמת "אין ברירה", לנוכח התוקפנות הסורית בצפון וחסימת מצרי טיראן על-ידי המצרים, זוהי אמירה לא מדויקת. "אין-ברירה" הוא תג שגוי ומטעה. האם "צוק איתן" היה או לא מלחמת אין-ברירה? תמיד קיימת האפשרות התבוסתנית של שב-ואל-תעשה, אבל גם בלעדיה יש ברירה בין "מלחמה קטנה", שבישראל נוהגים לכנותה "מבצע", מכה צבאית מוגבלת שמחזירה זמנית את השקט – עד הסבב הבא; "להתחפר עד שנת אלפיים" קרא למדיניות זו בשעתו העיתונאי חגי אשד. זו הייתה עמדתם של דיין ופרס ב-1967. אסטרטגיה כזו יוצרת מדינת מצור, המגויסת כולה לעניין המלחמתי ומוותרת על מדינת הרווחה.
החלופה האחרת היא מלחמה "גדולה", שתאפשר שינוי המצב האסטרטגי. היא יכולה לעשות זאת על-ידי תפיסת שטחים של האויב, והחזקתם כקלפי מיקוח למשא-ומתן על הסדר קבע (בכוונה אני אומרת תפיסה ונמנעת מהמילה כיבוש, שהפכה לסדין אדום בעיני כל מבקשי השלום. תפיסה מעידה על זמניות המעשה בעוד כיבוש הוא עם כוונת נצח). זו הייתה תוכניתם של יגאל אלון וחבריו גלילי וכרמל ("הקיבוצניקים תאבי הקרקעות", כינתה אותם הביוגרפית אניטה שפירא) כמו גם של ראש הממשלה אשכול וגולדה מאיר; ואילו החייל האמיץ דיין נאבק מרות נגדה. את התנגדותו של דיין הניעה השקפתו, אותה ביטא בהזדמנויות רבות, כי לנצח נאכל חרב, ונחיה מסבב לסבב כמדינת חירום מגויסת. לכן גם היה מוכן להחזיר את השטחים ללא תמורה או, לחלופין, להחזיקם לנצח. רק לא להשתמש בהם כקלפי מיקוח, מה שהייתה המטרה הפוליטית של כיבושם אליבא ד'אלון וחבריו. ואכן, כחודש לאחר הניצחון הגדול, כשבידי ישראל "אסים" חזקים – הגדה המערבית של ירדן, רמת הגולן של סוריה וחצי האי סיני של מצרים – הגיש אלון לראש הממשלה אשכול את תוכניתו המפורטת לעתיד השטחים – החזרתם לבעליהם תמורת תהליך שלום. החלטה זו לא אושרה בממשלה בגלל התנגדות בגין, שהתגייס לסייע לדיין; אך היא הוגשה לאו"ם והתקבלה כהחלטה 242 הידועה של מועצת הביטחון.
אז איך התהפכו היוצרות, וקלפי המיקוח הפכו לעצם בגרון השלום?
זו הייתה מלאכתו של דיין, הנוקאאוט שלו לאלון. כשר הביטחון, תפקיד אותו קיבל בעזרת המולה שעשתה חבורת מעושרות שזכתה לכינוי "נשי וינדזור העליזות", הוא לא התאמץ להכשיר את התנאים ואת הלבבות, לא בישראל ולא בשטחים, למשא-ומתן. להיפך, הוא חיזק את העוינות של הנכבשים, השאיר בעינם את החוק הירדני ואת המושלים שמונו מטעמם, חילק במתנה שטחים שהיו מיועדים להחזרה ונתן לגיטימציה לתוקפנות של אנשי אש"ף. החרה החזיק אחריו עמיתו ויורשו בתפקיד שמעון פרס, שכשר הביטחון בממשלת רבין ובניגוד לעמדת ראש הממשלה השקה את השתילים הרכים של גוש-אמונים ועזר להם להעמיק שורש, לפרות ולרבות ולמלא את היו"ש עד שבא נתניהו ולקח את השרביט.
תורת הסבבים, אגב, קנתה לה שביתה בשיח הציבורי ורוב הדוברים והפרשנים ואפילו מעבר לזה כבר מוסיפים כמעט אוטומטית בסוף דבריהם "עד הסבב הבא…", כאילו אין ברירה. גם זוהי מניפולציה על רגשות הציבור. כשמעלים שוב לבמה את שיח הלוחמים מאז, מן הראוי לזכור היטב מי רצה מה ומי עשה מה, מי הושיט יד ומי טרפד ולהבין שמלחמת ששת הימים הייתה יצור שלמוח החושב שמאל קשה להכיל – מלחמת כיבוש לשם שלום; עוד מאמץ לשלום שהוכשל מבפנים.