הראיון עם צפריר נערך לאור סיום כהונתו כמרכז וועדת תכנון. השיחה התגלגלה למחוזות אחרים, וראיון המתמקד בהשקפתו של צפריר לגבי תהליכי התכנון שעבר הקיבוץ בשנים האחרונות והמהלכים העתידיים, ייערך בקרוב ויפורסם בעלון הבא.

משנת 2,000 ריכז צפריר צוות אסטרטגי שהוביל תהליכי שינוי מרכזיים. הצוות עבר כמה גלגולים ובסופם הפך לוועדת תכנון (שלא היתה קיימת כמה שנים קודם לכן), שגם היא שינתה את מאפייניה במהלך הזמן.

וועדת תכנון הנוכחית עובדת בשתי תצורות: צוות ציבורי (מדיניות תכנון), וצוות תיאום תכנון המטפל בהיבטי הליבה הפרקטיים של הנושאים השונים והחברים הנוגעים להם.

צפריר רואה עצמו כמי שהיה חלק מצוות מוביל בתהליכי התכנון – אסטרטגי ופיזי של הקיבוץ, צוותים אשר הוקמו ופעלו על בסיס מנדט מאד ברור (מזכירות, הנהלה, החלטות אסיפה).

לדבריו, תהליכי קבלת ההחלטות בצוות האסטרטגי, בשעתו ובתכנון כיום, היו שקופים בפני הציבור. החל משנת 2001 יש שיתוף ציבורי בכל מהלך, שיתוף מובנה ושיטתי. דרך ההתנהלות הינה, שכשמביאים הצעת החלטה, מביאים את כל המידע האפשרי. לגישתו, כשמסבירים נושא לציבור, אי אפשר ולא צריך להכניסו לכל ההסתעפויות המשפטיות והתכנוניות ולרדת לפרטי פרטים, ותמיד כאשר פנו אליו לקבל פרטים נוספים, הוא נענה.

בשלב זה נסובה הפגישה לעניין בן שני וביטול השיוך. לגישתו, הכנסת בן שני על דרך של שינוי הסדרי הזכויות לבן ראשון וביטול השיוך הם ביטויים לא לגיטימיים למצוקות אמיתיות . חברים רוצים שבן שני שלהם ייכנס לקיבוץ (לגיטימי), אלא שהם רוצים לעשות זאת ע"י כך שיילקחו זכויות המוקנות לאנשים אחרים (לא לגיטימי). בעיית הבן השני ממוקדת במספר משפחות, והוא סבור שבתוך חודשים ספורים יימצא להן פתרון. מצד שני, להגיד "אני רוצה בן שני" על חשבון חברים אחרים אחרי שכבר קיבלתי מה שמגיע לי, זו בעיה.

בנושא ביטול השיוך הוא סבור שאין לו התכנות. הרעיון לביטול השיוך נובע מחשש מעלויות כלכליות שעלולות לפגוע בזכויות, ולכן החברים החוששים למעשה אומרים בואו נעצור ולא נתקדם. בנושא העלויות הכספיות, חובתנו כקיבוץ לתת מענה לכל חבר שלא יוכל לעמוד בעומס, כי מטרת הקיבוץ היא לאפשר לכל חבר להשתלב בתהליך בלי שזה יפגע בו או בילדיו. זו אחריות של הקיבוץ. מבחינה עניינית, הוא אומר, מאז שהתחיל תהליך הקיבוץ המתחדש, לא היה רגע אחד שבו בטחונם של החברים לא היה מובטח, ובטחון כלכלי זה עומד כנר לרגליהם של מובילי התהליכים גם היום.

מאז שעשינו את השינוי הראשון בגח"א (שינוי באורחות החיים), הוא מספר, המסר הבסיסי היה ונותר שלא יהיה מישהו שמצבו יורע. בכך עמדנו. כך גם בקשר לשיוך הדירות . זכותו של כל חבר קיבוץ לקבל את הזכויות [משפטי/ כלכלי] הכי טובות שאפשר לקבל בבית. שיוך חוזי אינו הזכויות הכי טובות.

לגבי שכונה ג', הוא מתנגד לנסיון לעשות אבחנה בין בנים לבין נכד/צאצא של חברים שכבר לא איתנו. "אתרע מזלם, ונפטרו ואינם כאן להגן על זכויותיהם ואני רואה עצמי מגן שלהם". לדבריו, אחרי כל זאת, המצב הוא שרוב אלו שחזרו וחוזרים הם בני קיבוץ.

שיח הזכויות סילק "הסדרים מיוחדים" מסדר היום. יש קרנות עזרה בקיבוץ ואין צורך בקומבינות. מי שהיה חבר ביום הקובע – יש לו זכויות ולא משנה אם הוא נפטר מאז. זאת נקודת המוצא: הזכויות חולקו באופן שוויוני.

לגבי התמודדותו עם תגובות הציבור אומר צפריר, שהרוב המוחלט של התגובות שקיבל הן חיוביות. הוא מרגיש שהמעורבות שלו בציבוריות של גח"א היתה זכות ומרגיש תחושה דומה כלפיו מן הציבור. ובכלל, הוא חוזר ואומר, שום מהלך שנעשה אינו בלעדי שלו, כי תמיד היה חלק מצוות שהוביל מהלכים.

"גח"א זה מקום מדהים לעשות בו שינוי", הוא אומר. הקיבוץ היה בשל לשינוי, התקיימו מפגשים במשך תקופה ארוכה, רמת הדיון היתה גבוהה ביותר, מאחרון החברים ועד המזכירות והמועצה. הוויכוחים התנהלו ברמה עניינית והתוצאה היא פרי מאמץ משותף. הרעיון שעמד כמכנה משותף בין החברים למובילי המהלכים היה הרצון של החברים לעמוד בזכות עצמם מהבחינה הכלכלית והקניינית ולהיות מסוגלים לעזור לילדיהם.

תהליכי השינוי בגח"א הובלו תמיד ע"י הממסד: הנהלה, מזכירות וצוותים מיוחדים. כל החלטה עברה ברוב קולות, ואם החלטה עברה ברוב גדול, לא יכול להיות שיהיה מיעוט שיכפה דעתו, לעצור תהליכים שהוחלט עליהם.

חזון אחרית הימים:

הבעיה המרכזית היא שלנהל קיבוץ זה דבר מאד מסובך. זהו ארגון שאין לו אח ורע: ארגון חברתי-כלכלי, ישות מוניציפאלית עצמאית, בעל קרקעות, בעל מפעלים ולחבריו יש חובות וזכויות אחד כלפי השני וגם כלפי הקיבוץ עצמו וגם כלפי המדינה. כל הקומפלקס הזה מאד מורכב והיקף המשאבים הנדרש לניהולו השוטף, מקביל במידה רבה למנגנון עירוני. הבעיה היא שהציבור אינו מוכן לשלם את המחיר (הכספי, כלומר- מנהלים במשרות מלאות וכו'), ואם לא נמצא דרך לפשט את הדברים, זה יקשה מאד על הניהול וההתנהלות.

מדי 15 שנה אנחנו עומדים בפני נקודת "דרכנו לאן": בסוף שנות ה- 60 עברו לתקציב אישי. בסוף שנות ה-70 עברו ללינה משותפת בסוף שנות ה-80 והיה משבר כלכלי ארצי , מה שאילץ את הקיבוץ לבצע שינויים ולייצר את העתודות לפנסיה. בעשור הקודם עמדנו בפני ההפרטה, והאתגר איתו נצטרך להתמודד בשנים הקרובות הוא השיוך הקנייני ו"פנינו לאן". בתוך עשר שנים תהיה לנו אפשרות לקלוט 150 משפחות, וגם זה אתגר.

הקיבוץ הוא ארגון קטן – יחסית – שאין לו כמעט כל השפעה על הסביבה אלא הוא מושפע ממנה, וצריך להתמודד עם זה. הצורך להשתנות ולהתמודד הוא דבר נפלא, וככל שתמשיך להיות עירנות חברתית, כך נצליח להתמודד עם השינויים ועם המציאות החדשה שתקרה בדרכנו.

לסיום הוא אומר, הקיבוץ קיבל מהמדינה זכויות ונכסים ואם הקיבוץ יאותת שהוא לא רוצה אותם, המדינה תקח (קרקע חקלאית, מכסות חלב). לדברי צפריר, צריך לשמר בחכמה את המתווה ולהשתמש ולפתח את אמצעי היצור, אחרת תצטמצם האפשרות לעזרה הדדית והמשך הקיבוץ כארגון במתכונת הנוכחית, מוטל בספק. המטרה היא לשמור על אמצעי היצור ולפתח אותם, כי רק כך נאפשר לעצמנו יכולת לדאוג לנו ולילדינו ולדורות הבאים בכלל.