מחשבות שלאחר יום הזכרון

כמה ימים אחרי יום הזיכרון הזדמנתי לי לשכונות דרום תל אביב. השכונות מחולקות לאורך ולרוחב ברחובות ארוכים נושאי שמות גנרלים: "משה דיין", "יצחק שדה", "יגאל אלון". שכמו נקראו לפקד, גם אחרי מותם, על עשרות השיכונים העומדים במסדר.

בדום מתוח, כמו במחסנים לשעת חירום, עומדים השיכונים, נכונים ליום פקודה. ובתוכם, בדירות שיכון קטנות, גדלים הילדים שעתידים לפרנס את הגדודים, למלא את השורה.

בעבר הייתה כאן ברית אינטרסים, בין הגנרלים מצהלה ומגינוסר ובין ילדי השיכונים. אלו היו תלויים באלו, ואלו נזקקו לאלו, ובחסות אותה ברית התנהלה לה מדיניות שקטה של חלוקת שלל. החלקים הגדולים תמיד חולקו לגינוסר ולצהלה, אבל חלקים קטנים, מעשר מהמעשר, חולק גם לדרום תל אביב. על מנת שהימ"חים ימשיכו לתפקד, והשיכונים ימשיכו לגדל עוד דור של חיילים. חוט שני, דק מן הדק, נמתח בין החדר הקיבוצי לבין השיכון הלוהט והדחוס. משני עברי המתרס הם עמדו, זה מול זה, אויבים – אוהבים. ולעיתים קרה הנס, ואיזה מילדי השיכונים הצליח להיתפס בחוט השני ולעבור לצדו האחר של המתרס. לצערי, מעט היו המקרים בו זוהתה תנועה בכיוון השני.

מאז, עברו הרבה מים באיילון, ואת המלחמות כבר מנהלים בסייבר ובטילים. הימ"חים הוזנחו, השיכונים איבדו מחשיבותם האסטרטגית ומגדלי הענק מגמדים את מידותיהם.  הגנרלים הישנים –  כבר הועם זוהרם, ומתרסים ישנים ואיבות ישנות כבר לא מעניינות אף אחד.  הברית נשכחה, חזית השיכונים הופקרה ואת הרחובות כבשו גדודים של גברים שחורים – עם של עבדים מזי רעב ומשולל זכויות, נתיני המגדלים, שהם היום הבסיס שעליו מושתתת מדינת היהודים.

מי חונה בחניה שלי?

כותב שורות אלו מציע פרס חסר תקדים לחבר או חברת הקיבוץ שישלחו לו תמונה המצולמת ביום רגיל, חג או שבת, ושבה נראה מגרש החניה מול המרפאה (שרק זה הוקם על מזבח מדשאה אחת וכמה עצים), ובו יותר מחמש מכוניות (מתוך 17 מקומות), דהיינו בתפוסה של לפחות 25%. חוששתני שלא אקבל תמונות כאלו בקרוב. עוד מגרש חניה ריק בלב הקיבוץ, ללא צורך וללא הצדקה, למעט הרצון לעוד ועוד פיתוח על חשבון הסביבה.

סיום מתוק ואופטימי

מזה למעלה מחודש נשמעים פעיות כבשים וגעיות עזים מבין כתלי בית וינה. לא לא, אין מדובר בהתרחבות פתאומית של "לגעת בחיות", אלא בחזרות מתמשכות לקראת "הצגת השישים" – האירוע התרבותי הגדול ביותר והמושקע ביותר שהתרחש פה, לפחות בעשור האחרון.

את הביקורת המקצועית אשאיר בידיים אחרות, אולם אציין רק את המובן מאליו שאין לקחת אותו כלל ועיקר כמובן מאליו. יום יום, עמלים עשרות חברים, בהתנדבות מלאה, ללא קבלת גמול חומרי כלשהו, מתוך הקרבה מוחלטת של משאבי אנרגיה וזמן על מנת ליצור יצירה בעלת משמעות שתקדם את הקהילה שלהם, את החיבור בין חבריה. ואין המדובר ב"שעות עבודה" שניתנו מטעם המשק, או בכאלו ששוחררו מהענף לטובת העשייה. מדובר באנשים שמסיימים את יום העבודה שלהם בשעות הערב ומקדישים את מעט הזמן שנותר להם, לא למשפחה, לא לרוגע ולמנוחה – אלא ישר, להצגה.

אולי תשאלו: השקעה כל כך גדולה, בהצגה אחת? אבל מי שנמצא בחזרות ומלווה אותן מקרוב רואה את המהות האמיתית. התוצאה חשובה, אבל היא לא העיקר, העיקר הוא התהליך, והחיבור הקהילתי שנוצר במהלכו. החיבור בין האנשים, המחזק ומייצב את הקהילה. שכן קהילה זה לא דבר שניתן ליצור במסמכי תאגיד, או בחדרי ישיבות של רשם העמותות. קהילה נוצרת בחיבור בין אנשים, בעשייה משותפת, בחוויה, על הבמה המאובקת של בית וינה, יום יום אחר הצהריים, בין פעייה וגעייה.