איך הגעתם למשלחת?

אורי: הגעתי דרך סטטוס של חבר בפייסבוק. הוא בסוף לא יכול היה לנסוע אז נסעתי עם חבר אחר (אורי קישר בין אריק לארגון ואריק יצא בקבוצה העוקבת).

לא הייתה לכם בעיה לעזוב הכל (עבודה, לימודים…) ולנסוע?

אורי: לי היו לימודים, אבל חשבתי לעצמי שאני לא אפספס את ההזדמנות. לקחתי בחשבון שאני אחזור אני אהיה בפער בחומר, אבל השלמתי הכל.

אריק: לי הייתה דילמה, לצאת בפתאומיות כזאת. איך אני אודיע לצוות שאני איעדר, אבל בסך הכל כשאתה מקבל החלטה שאתה יוצא, אתה עם הפנים קדימה אתה לא מסתכל על כל הבעיות – בעיות יש תמיד, וגם מטלות. צריך לזכור שזה בסה"כ שבועיים, זה עובר מהר.

מגיעים לשם – מה רואים?

אורי: מגיעים לשדה התעופה, ולא רואים שהיה שם משהו, ואז מגיעים לחלק של העיר שבו הטורנדו פגע וזה הרס אדיר. אי אפשר להסביר את זה. אתה רואה בית עומד ולידו בית מפורק. הטורנדו פגע בצורה נקודתית בבתים. אפשר לראות בית שכולו מפורק אבל הספריה עומדת עם כל הספרים.

מה הייתה העבודה שלכם?

אורי: בבוקר נוסעים לכנסיה ושם מקבלים אזור עבודה. בשלב כלשהו נתנו לנו אפשרויות בחירה ואנחנו בחרנו את החוות, מחוץ לפרברים – יותר בהרים.

שם העבודה היא בד"כ לנסר עצים ולעבוד עם הבוב-קאט ולא לפרק בלוקים.

לא הסתכלו עליכם כמו על משוגעים שהגיעו מהקצה השני של העולם?

אריק: קיבלו אותנו יפה, הם אנשים חמים ומסבירי פנים, אוהבים לדבר. אירגוני ההתנדבות האמריקאיים היו אחראים בעצם על אירגון הציוד של הההצלה והפינוי. אחרי שהממשלה לא עשתה הרבה, נכנסו אירגוני ההצלה שיש להם את הציוד שהם אוספים אצלם כל השנים ובשעת הצורך משנעים מאזור לאזור.

האם הכינו אתכם למה שאתם עומדים לעשות?

אורי: בוא נגיד שאם נצא לעוד משלחת נהיה מוכנים יותר וגם נדע את מי ואת מה אנחנו מייצגים. אני למשל הגעתי בטיסה בלי מכתב מטעם הארגון ולכן עיכבו אותי בשדה תעופה. צריך שהארגון הזה יהיה מוכר על ידי הקהילות היהודיות בעולם וע"י המוסדות בארץ.

אריק: אני חושב שאחת המסקנות שלהם היא שבעתיד אנשים יעברו השתלמויות (תיאורתיות, ומעשיות) ויהיו מוכנים לפעולות כאלה בצורה יותר טובה. לארגון הזה חשוב להציג את ישראל ואת החברה הישראלית בצורה טובה. זה לא אומר שהאנשים שיצאו לא טובים, אבל הם לא תמיד היו מזוהים לגמרי עם הארגון והמטרות שלו.

ספרו על חוויה משמעותית שעברתם שם?

אורי: ביום הראשון שלנו שם הגענו לאזור המכונה "Ground Zero". זו שכונה ענקית שנפגעה. הסתובבנו שם ופתאום ראינו אשה שמחפשת בהריסות דברים. היא אמרה לנו שהיא לא בטוחה בכלל שזה הבית שלה, אבל היא תוכל לזהות אותו לפי זה שהאחיין שלה והבת שלה הטביעו את השמות בבטון (במדרכה). במשך שעתיים עזרנו לה לפנות את ההריסות. זה באמת היה המקום הנכון, הוא פשוט היה מלא בהריסות. למחרת באנו וחתכנו לה את קטע הבטון הזה והעמסנו אותו על האוטו שלה. היא ממש התרגשה, עד עכשיו היא בקשר עם כולנו בפייסבוק.

אריק: אני זוכר היטב את היום הראשון שהגענו. היה גשום והרבה בוץ מסביב. סחבנו דברים על הגב וחלק מהדברים פונו עם טרקטורים. זה סוג של הלם. רואים אדם מבוגר שעומד כל היום, ומסתכל, בוכה ומתרגש. זה היה בעל הבית שראה איך בלוק אחרי בלוק נעלם, קיר אחרי קיר נעלם והוא חסר אונים וצריך להתחיל את הכל מההתחלה. אני לא יודע אפילו אם היה לו ביטוח על הבית.

איפה היו האנשים שנותרו בלי בתים?

אורי: לרובם יש ביטוח, כי זה אזור מוכה טורנדו, אז הם ישנים בבתי מלון, אבל לנו יצא לעבוד בחוות היותר עניות ושם הם פשוט גרים באוהלים.

והם עבדו אתכם?

אורי: חלק כן, וחלק פשוט ישבו בחוץ והסתכלו עלינו עובדים. יצא לנו גם לעבוד בחוות, שבהן ישבנו ודיברנו גם עם בעלי הבית.

אריק: אנחנו היינו קשורים לשתי כנסיות שהיו להם אולמות כדורסל ששימשו לאחסון ציוד שנתרם ע"י ארגונים מכל רחבי ארה"ב. קשה לתאר את הכמויות של הבגדים, סבונים, קופסאות שימורים וכל הציוד הראשוני שאדם צריך והמשפחות פשוט באו ולקחו לפי הצורך.

תעשו את זה שוב?

אורי ואריק תמימי דעים: אם יקראו לנו, לכל מקום בעולם נבוא בשמחה.

מה היה יותר – קשה או כיף?

אורי – כיף. הקושי נשאר מאחורה. למרות שהעבודה הפיזית היא קשה מאוד.

ומה עם הקושי הנפשי?

אורי: זו הייתה חוויה מרתקת. זה משהו שאתה רואה בחדשות ואתה לא מבין עד הסוף. כשאתה רואה את זה בעיניים אתה לא מאמין שזה יכול לקרות.

אריק: אין ספק שלאנשים שחוו את זה, זה קשה, וגם לך כשאתה רואה את זה מבחוץ, אבל אנחנו היינו מרוכזים בעבודה. אתה חושב איך אתה יכול לעזור כמה שיותר ולמלא את המשימה על הצד הטוב ביותר, ויש הרבה סיפוק.