ה' אמרה להעלות כתבות באתר של העלון, כי זה נראה לה "כלי חשוב לקהילה בימים אלו".

כאשר ה' אומרת, אני (בדרך כלל) עושה. אז הנה – פרק נוסף ביומן "קהילה במגיפה".

סיפור שהיה באמת: בקיץ 2017 ביצעו חוקרים במעבדת הבינה המלאכותית של פייסבוק ניסוי במסגרתו יצרו קשר בין שני מחשבי על במעבדה.

לאחר כ-14 דקות נותק הקשר בידי החוקרים שהוציאו באופן פיזי והיסטרי את התקע של המחשבים משקע החשמל. הסיבה להיסטריה? זה לקח בדיוק כמה דקות עד ששני הבוטים פיתחו לעצמם שפת תקשורת שלא הייתה מובנת לחוקרים.

זה פחות או יותר מה שקורה בימי הקורונה כששתי הנסיכות התאומות נשכבות לישון זו לצד זו. בד"כ יש מבוגר/ת עייף/ה באזור ובדקות הראשונות יש דממה, ואז, ממש אפשר לראות בחושך, איך נרקמות בדממה באוויר הבנות הדדיות.

כמה שניות אחר כך יש כבר קטעי משפטים בלטינית, פתרונות למשוואות מדרגה רביעית – ובום ! הן איכשהו יושבות על הספה בסלון.

בקטע הזה מדדה המבוגר לסלון, כרגיל באיחור אחרי ההתפתחויות, רק כדי להיתקל בשאגות "היבא, מואנה", "היבא, מואנה".

היבא = טלוויזיה. או בעברית, "פתח את הטלוויזיה, תגביר פול-ווליום ותשאיר את השלט".

מואנה = סרט פופולרי על נערה בגילן שעושה סדר בכל איזור דרום האוקיינוס הפאסיפי.

20200318_204643

כבר שבועיים לתוך המגיפה והחיים התייצבו, פחות מיותר.

אם בימים כתיקונם אני נרדם תשוש בין תשע וחצי לעשר וחצי, כעת איני עולה על יצועי לפני 01:00, אם בשבועות כתיקונם אני לוגם איזו בירה סמלית אצל נטע פרנק בחמישי בערב אם הצלחתי לגרור עצמי לפאב, כעת זה בערך בירה ליום, שלא לדבר על משככים אחרים אבל חשוב מכל – אם, כמו כל הורה ממוצע, אני חווה בכל יום כארבע שעות של ילדים ערים, כעת זה קרוב יותר ל-14 שעות.

לא נעים לי להגיד, אבל הקורונה עושה לנו ממש נהדר לחיי המשפחה. בין השריף לנסיכות מתפתחים גם יחסים שלא מבוססים על מכות, והוא אשכרה עוזר להן, מדריך אותן ואני בטוח כמעט לגמרי שראיתי אותו מנשק אותן.

רגע, רגע אל תחשבו – עוד הולכים כאן מכות כאילו זה סניף של UFC אבל אינטנסיביות משפחתית כזו מביאה בהכרח גם להתגבשות משפחתית וזה נהדר לנו. יש לנו גבעת חול קטנה ליד הרפת שהיא המקום אליו מגיעים כמעט כל יום, ויש שם כל מה שצריך – פרות, פרחים, חוביזות ורגבי עפר שמתנפצים נהדר על ילדות קטנות.

20200318_170626

ולחשוב שכל זה בגלל מחלה.

אתמול דהרתי עם השריף על האופניים ממגדל המים לחדר האוכל, ובשיא הירידה, חוץ משאגות העונג על הספיד, הוא גם אמר ברגע של כנות מופלאה: "הלוואי שלא תיגמר הקורונה".

ומתברר שזה לא רק אצלנו.

אני ממשיך לרוץ שלוש פעמים בשבוע, כך שאני חולף על פני מדגם מייצג של חברות וחברי הקיבוץ בגילאים שונים וכאשר אני שואל מה המצב, אני מקבל תגובות שנעות החל מ-"דבש" של א' שיש לה כאן בקיבוץ את האחריות הכי גדולה, פחות או יותר, עבור ב"טוב מאוד" של זוג שאיתנו בגן וכלה בחיוך רחב של חבר טוב שבאמצע היום צועד לו מעדנות בלב הפרדס כשהוא אוחז סוסה עליה יושבת בתו.

אני גם עובד בכל לילה בלילות הארוכים הללו של הבידוד, ואז גם יש את המחשבות הכבדות יותר: על העתיד, על חוסר הוודאות, על זה שמדברים על כך שעד ספטמבר פלוס מינוס  המצב יימשך, על דאגה לקרובים יותר (עם סבא אורי וסבתא רותי הילדים מדברים מחלון ייעודי במרחק בטוח, ממש כמו בגבעת הצעקות בפרברי מג'דל-שאמס) וקרובים פחות וטרם דיברנו (ולא נדבר) על זה שהתברר אתמול כי "פסיכולוגית ילדים" מסויימת תמשיך לנהל את חיינו ועוד ועוד.

אבל די עם הכבד.

השעה 00:53. תכף מתחילה תוכנית החייזרים הזו בערוץ ההיסטוריה עם כל מיני חבר'ה כאלה שטוענים שהם מדענים אבל נראים כאילו הם ממרכז הליכוד. מת על זה.

יאללה לילה טוב.

 

2 Responses to קהילה במגיפה 4 / ליאור אסטליין

  1. לאה אשכנזי הרץ הגיב:

    נחמד מאוד . משקף את רוח התקופה בחן עם הומור קליל . כתוב עוד

  2. ממי הגיב:

    בכל פעם מחדש נשאבת 🙏

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896