(הוקרא בקבלת השבת)

אותות הגניבה הגדולה מכולן

עודם ניכרים בו למרות הזמן

למרות גילו, משפחתו, רכושו

נותר יעקב, איך נגיד בנימוס – קצת פחדן

בליבו הוא יודע ולא יכול לשכוח

שגזל הבכורה, ואין מחילה

האם עשיו מוכן לסלוח?

הוא בכלל רוצה לברוח

את כולם העביר בחשכת ליל

נשים, ילדים, כיאה לאיש חיל

והוא נותר לבדו מאחור

חושב לברוח? לשמור? לעזור?

ועתה לפניו מאבק אמיתי

במלאך התגלה האני הפנימי

ושם נאבק יעקב הנכלולי

זה מפעם, שבנזיד מצא כלי,

עם הגבר, האיש, האדם הראוי

שברצונו להיות

ולא להסתפק במצוי

וגם אנחנו ליעקב נדמינו

חושבים אם להסתפק במה שסביבנו

או להיאבק ולהלחם להיות אחרים

טובים, צודקים, ראויים

וכך יום אחד כשנישאל

נאמר – אנחנו ראויים לשם ישראל