"הזקן שלך, זה חלק מהחזרה בתשובה?" שאלה אותי חברת קיבוץ, על אם הדרך.
"אולי החזרה בתשובה זה חלק מן הזקן" עניתי. "ובכלל, אני חייב לחזור בתשובה? או שיש לי ברירה? כי אני לא בטוח שזה מתאים לי עכשיו."
"מותר לך לעשות מה שאתה רוצה" סיכמה בחיוך מתנצל.
סלחתי. ואני מתנצל על התוקפנות.
הייתי יכול להסביר לך, בסבלנות, מה שאני מסוגל להסביר. הייתי יכול גם אולי להסביר לך מה אינני יכול להסביר. אולי היית רוצה לשמוע.
"שים לב שלא יורידו לך את המודעות מהלוח" אמר לי "חובש כובע" מקומי, בצאתי מהכלבולית.
"אתה רציני?" שאלתי. "זה קרה לך?"
"קרה"
עצוב.
אני לא מאמין שמישהו יוריד מודעה שתליתי. אבל זה שיש כאן מישהו שזו החוויה שלו, זה עצוב.
וזה מטריד – כי יש כאן אדם, שחש ששללו את זהותו באלימות.
בסוף, הייתה התכתבות על גבי המודעה שתליתי בכלבולית.
"אבל לא רוצים!" נכתב שם אנונימית, לגבי הצעתי להשתתף בקריאה "יחפה" בפרשת השבוע.
תהיתי, למה היה חשוב כל כך, לו/ה להסתייג? ובעיקר, מדוע הוא או היא מרגישים שהם מייצגי הכלל?
אז כתבתי לו/ה "מי זה "רוצים"?" והוא/היא ענה/תה: "הורים החרדים לשלום ילדיהם".
אז בתור הורה החרד לשלום ילדיו, שוודאי איננו מיוצג ע"י הכותב/ת האנונימי/ת, הייתי חייב לשאול: "האין "חרדים", בכלל אותם "שחורים" מירושלים?", "האין כל ההורים חרדים לשלום ילדיהם?", ו"האם קראת את תוכן המודעה, שהזמינה דווקא מבוגרים לקריאה המשותפת?"
הכותב/ת סגרה את הדיון בהתנצלות על חוכמתו/ה וקינח/ה ב"לא אישי".
ודאי שזה לא אישי.
אם זה בעילום שם וזה מגיב מן המותן, זה לא יכול להיות אישי.
וזו בדיוק הבעיה – זה לא אישי. כי כל מה שאישי, הוא מורכב.
ומורכב, לא נכנס לטבלאות, לא מתאים לקטגוריות. מורכב אי אפשר להגדיר בכותרות, להסביר בשיחת חטף ברחוב. ומורכב זה בעיקר מעייף.
אז הסקרנות קיימת, כנראה.
אבל האם קיימת גם המוכנות להשהות את התיוג ולהכיל תשובה מורכבת?
מקווה שכן.
חבר אחר עצר מכוניתו על מעבר החצייה והזמין אותי לתפילה המתקיימת בקיבוץ בכל ערב שבת.
"תודה", אמרתי, "אבל אינני נוהג ללכת לתפילה בערב שבת."
"אתקשר אליך אם נצטרך להשלים מניין" הוא אמר והמשיך לנסוע.
"תנסה" אמרתי לחלון המתרחק.
Share this post
יותם כתבת ברגישות על נושא כל כך מורכב.
למה ומדוע אני חשה תמיד אי נוחות כשאני שומעת על מעלליו של אנונימוס, הוא הרי כלל אינו מייצג אותי. רק את עצמו – הפחדן. יותם, לירון ובנותיכם החמודות, שמחה שבחרתם לחיות איתנו, מאחלת לכם הרבה אושר ונחת, בטוחה שנהנה מכל הטוב שאתם מביאים עמכם
למיטב זכרוני, אני היא "החברה על אם הדרך" (או לפחות אחת מהן) והשאלה נשאלה ברוח של קירבה. אבל בסופו של דבר היא גררה שאלה נוספת: מה פתאום "יהודי בקיבוץ"? האם "יהודי" הוא דבר שונה מסתם חבר קיבוץ? האם מעמדו הוא כמו גוליבר בליליפוט?
האם זה אומר שאני, או בעצם כולנו, כל חברי הקיבוץ, איננו יהודים? האם צריך ללמוד או לקרוא את פרשת השבוע כדי להיות יהודי? האם הדרך היחידה ליהדות היא קיום מנהגים דתיים?
יש לי ויכוח ארוך עם המגמה של ה"יהדנות" בקיבוצים, הרואה באמונות, או במנהגי הדת היהודיים את האפשרות היחידה להיות יהודי. אני מפרגנת ליותם את בחירותיו וגם את רצונו לשתף אחרים, אך אנא, אל תוציא אותנו, על יהדותנו החילונית, אל מחוץ לתחום.
תמר יקרה,
ראשית – את צודקת. שם המאמר לא טוב וכנראה הוא חוטא לתוכנו. הוא מבקש לבטא את ה"סימון" החיצוני שקיבלתי ולא את התחושה הפנימית שלי אל מול שאר הציבור. אבל הוא יכול להתפרש כמתנשא ובכך הוא כושל ואני איתו.
חלילה לי מלטעון שאני יהודי יותר מכל יהודי אחר. תוכן המאמר שולל את היחסיות הזו מכל וכל.
הייתי חצוף עד אין סוף אם הייתי טוען כך בפני אם ששכלה את בנה על קיום המדינה היהודית או בפני שריד אושוויץ. אנוכי עפר ואפר אל מולכם ואל מול יהדותכם.
אבל לא הייתי טוען כך מול שום יהודי, לא משנה מה המחירים ששילם על יהדותו. פשוט אינני מבין כך את היהדות – כנכונה יותר ונכונה פחות.
ערכי הקיבוץ, עליהם גדלתי, הם יהודיים במהותם, גם אם צורתם כופרת לכאורה במקורם וגם אם היא מכירה בשורשם היהודי.
בקיצור. סלחי לי אם פגעתי. כפי שהתנצלתי בפנייך על תוקפנותי בגוף המאמר.
אך הטענה שלי נשארת , גם לאחר תגובתך ובחיזוקה את שופטת אותי מבלי להכיר או לדבר איתי. רק על סמך כובעי, זקני, וקבוצת פרשת השבוע שאני מנחה. שוב, אני מציע, לא לשייך אותי לקטגוריות השגורות בדעתך, או בשיח הכללי, אלא, אם רצונך בכך, לקיים שיח מורכב ונאמן יותר למקור.
חיבוק
יותם