שיחה עם אמן היא בהכרח מפתיעה ויוצאת דופן. כך קרה גם כשאירחתי את אמיר שפט בסלון שלי לכוס תה ושיחה על פועלו, תפיסותיו וגם קצת על מוזיקה וכדורגל, תחומי עניין ששנינו מעריכים וחולקים

אמיר, ספר על עצמך בקצרה

"אני בן 41, נולדתי בירושלים. אדם עירוני מאוד במהותי כך שההוויה הקיבוצית הייתה מוזרה לי בהתחלה וגם הטבע היה זר לי עד שהגעתי לפה (עד עכשיו אני מעדיף להסתכל על הפרדס מאשר לטייל בו).

בגיל 26, כשהייתי סטודנט במדרשה לאמנות בבית ברל, הכרתי את שירה רובין, בת הקיבוץ ולימים בת זוגי לחיים. בתקופה ההיא הפכה ירושלים למקום שקשה מאוד לחיות בו בין החרדים, המטורפים והתחבורה ולכן עברתי לתל אביב, טיילתי שנה בעולם ואז למדתי כלכלה ואומנות באוניברסיטה בבאר שבע.

כשסיימתי עברתי לת"א, עבדתי עם ברוקר והמשכתי ללמוד אמנות כשמישהו המליץ לי על לימודים בבית ברל. שם פגשתי את שירה ועד היום אני משלם על זה (צוחק). בפעם הראשונה בקבוץ הסביבה הייתה מוזרה לי, אבל עם הזמן הרגשתי פה יותר ויותר שייך ואפשר לומר שהתמכרתי כי הקיבוץ קצת דומה לירושלים בזה שכולם מכירים את כולם ונפגשים באותם מקומות בילוי (גרתי בשכונת בית הכרם הכפרית).

שירה ואני גרנו בתל אביב עד שהיא נכנסה להריון לפני תשע שנים עם לינה, בתנו הבכורה. בהמשך ניסינו להתאקלם בקיבוץ ולאחרונה, אחרי 10 שנים של קשיים ומעבר של שמונה דירות מהקיבוץ לחיבת ציון וחוזר חלילה, הצלחנו לרכוש בית ולהפוך לחברי קיבוץ.

ידיד ז"ל, אבא של שירה, היה צייר כמוני ושנינו גם מזל בתולה, כך שאפשר לומר שפרויד צדק וזה עובד לנו טוב בינתיים. לפני חמש שנים וחצי נולד דוד בננו הקטן.

אני אוהב את הקיבוץ וגאה מאוד להיות הלקוח מס' 1 בבית הקפה של עזרי שנמצא כמה מטרים מהסטודיו שלי במתחם היד-שנייה ואני שם כל בוקר ואחה"צ. אני מצייר פרחים וחושב על מהות החיים כמה שעות כשברקע מתנגן שיר של לאונרד כהן בסטודיו שלי ואז יוצא אל התכל'ס כדי לדבר על כדורגל ושיוך ולהיות חלק מהחיים האמיתיים.

בערב, הילדים מחזירים אותי עוד יותר אל החיים עצמם וטוב שכך. צביה קרול שחולקת איתי את החלל, מלמדת יצירה לילדים ומוכרת פרחים בימי שישי ובאופן מפתיע, פתאום התחלתי לצייר יותר ויותר פרחים.

בנוסף, אני מלמד ציור ורישום למבוגרים בסטודיו שלי ובבית האמנים בכפר סבא. ביום שישי האחרון נפתחה תערוכת היחיד הרביעית שלי בגלריה גורדון איתה אני עובד מאז 2013 ולצד כל אלה, כשהצורך במזומנים גובר אני גם עוסק בתחום המיסוי והכלכלה".

איך אתה משלב בין התחומים של אמנות וכלכלה?

"הציור הריאליסטי בו אני מתמחה הוא אנליטי מאוד. כל מי שחזק במתמטיקה יכול להיות צייר פיגורטיבי מצטיין ולאונרדו דה וינצ'י, למשל, הוא דוגמא טובה. ההבדל הוא שהציור הוא רגשי ורוחני והכלכלה קצת פחות. קשה מאוד להתפרנס רק מאמנות בארץ, למרות שאני מיוצג ע"י גלריית גורדון שהיא אולי הגלריה המובילה בארץ, זה מורכב מאוד והמכירות בשוק האמנות תמיד באות בגלים, לכן כמעט כל האמנים המרכזיים בארץ גם מלמדים. בשביל להצליח ולעשות כסף, צריך להגיע לחו"ל".

אז החלום הוא לעבוד בחו"ל?

"כן. הלוואי. פתיחת התערוכה ביום שישי שעבר (6 בדצמבר) הייתה לכבוד השקת המיזם החדש של גלריה גורדון שנקרא Gordon Now. זה חלל תצוגה שנפתח רק בתיאום מראש ומיועד להיות חלק מפלטפורמה הפוזלת לעולם הגדול באמצעות הרשת. כך היצירות שלי יכולות להיחשף ליהודים רבים המתגוררים בגולה, למשל. עם זאת, זה קשה מאוד למכור ציורים דרך האינטרנט במחירים רציניים ובשביל שזה יעבוד, צריך גב של גלריה רצינית ומוכרת. בכלל, תמחור יצירות אמנות מורכב מאוד, אפרופו כלכלה ואמנות. יש ציורים שמכרתי שמוצגים היום באוספים בחו"ל, אבל כדי לפרוץ לשוק הזה, צריך להיות שם ואני, כיף לי נורא כאן בקיבוץ עם המשפחה".

משתמש ברשתות החברתיות בשביל לקדם את עצמך?

"כן, אבל בערבון מוגבל. יש לי עמוד אינסטגרם אישי בו אני מציג את היצירות שלי, אבל אני משתמש בזה בעיקר לשם ריגול. עוקב אחר אמנים שאני מעריך בחו"ל בשביל לקבל השראה, מתעדכן בתערוכות חדשות שנפתחות בעולם. תוכלו למצוא אותי בפרופיל amirshefet@

 תאר את היומיום שלך

"היום מתחיל כשהילדים קופצים עלי מוקדם מדי ואני הולך להכין סלט עם זרעי צ׳יה כי נהייתי קפדן מאוד בתזונה משום שאני קצת חרדתי כמו כל אמן רציני; כל מה שממליצים לגבי בריאות אני משתדל ליישם, אם זה לא יותר מדי מאמץ.

בהמשך שם את הילדים בגנים ומשם הולך לשבת אצל עזרי, מדבר על כדורגל ועוד עניינים חשובים על סדר היום בפרלמנט המקומי; השעה הזו היא קדושה ובימי שלישי, כשהקפה סגור, אני הולך לשבת בבית הקפה במאוחד; בתשע וחצי מתחיל לצייר עד 12:00 ואז קופץ לארוחת צהריים בחדר האוכל. אני אוהב מאוד סדר יום קבוע ופעם הרגשתי רע עם זה. אמן צריך שיהיו לו שיגעונות, הוא אמור לזנק באמצע הלילה בגל של השראה לצייר בסטודיו. אבל אז קראתי שמארק רותקו, גדול הציירים המופשטים, אמן רוחני מאוד (שאפילו התאבד בסוף בגיל 67, אז אי אפשר לומר שהיה סתם שרלטן) היה עובד בין 9-17 ,כמו פקיד. בכלל אני לא רואה סיבה לעבוד בערב, הרי אף אחד לא משלם לי שעות נוספות".

לאמנים בדרך כלל יש מה להגיד. כיצד אתה מביע את עצמך?

"הייתי מצייר הכי מכוער בכיתה, יש לי כתב מכוער, אבל תמיד היה לי צורך לעסוק באמנות אז עשיתי מה שיכולתי, כתבתי שירה ועסקתי בצילום. אבל אני נגד להגיד משהו. האמנות שלי לא באה להגיד משהו, אלא להפריד בין העיקר לטפל. מבחינתי כל דבר שקשור לפוליטיקה, אנתרופולוגיה, פוסט מודרניזם, פשיזם, כל המלים שמסתיימות ב "יזם" – זה הטפל והעיקר זה חיים, מוות, אהבה ופחד, הלב של הכל.

בגלל שאמנות רצינית עוסקת בדברים האלה, שתמיד היו ותמיד יהיו, אני יכול להתרגש מציור של בית המלוכה הספרדי שוולאסקז עשה ב- 1659, כשאני ב-2019 בישראל ולמרות שלא אכפת לי מבית המלוכה הספרדי או בכלל מבתי מלוכה.

בחודשים האחרונים ציירתי סדרת ציורי פרחים שאני מכנה אותה "la vida" (חיים בספרדית). זה שם שמזכיר טלנובלות, משהו שהוא כמעט דבילי. זו מעין התרסה נגד האינטלקטואליות בעולם האמנות ובעד יופי ושבר ומורכבות שאין לה שם. אני מתבאס שבישראל יש המון מקום לפוליטיקה באמנות. יכול להיות שחשוב מאוד להיות מעורבים פוליטית, אבל דרך המנגנונים השונים או הפגנות המחאה, לא על חשבון אמנות".

אם אפתיע אותך באמצע היום בסטודיו, איזו מוזיקה סביר שאשמע?

"לאונרד כהן, ניק קייב או פודקאסט על ברצלונה (קבוצת הכדורגל האהובה עלי שלא פספסתי משחק שלה מאז השער הראשון של רונלדיניו נגד סביליה ב-2003). אם אני במשבר אז אני מאזין לפודקאסטים של ציירים מפורסמים שמחזירים לי את ההשראה. בדיוק לפני כמה שבועות הגשמתי חלום והלכתי יחד עם אבא שלי לראות את מסי במשחק של ארגנטינה בבלומפילד. זו הייתה סגירת מעגל, אחרי ש- 29 שנה קודם, הלכנו לראות את מראדונה".

איך אתה מגדיר את סגנון הציור שלך?

"באתי מריאליזם הארד קור, העבודה הכי מפורסמת שלי בסגנון הזה היא "מיקה”, ציור של החתולה שלנו ז"ל. זה ציור שחי לו במיאמי באוסף מכובד וגם הוצג במוזיאון ישראל. מאז 2011 פיתחתי שפה שהיא חצי ריאליסטית וחצי מופשטת ואני אוהב מאוד דברים שנחשבים לכאורה קיטשיים, אבל חבוי בהם משהו אמיתי. אני מכנה את זה קיטש רוחני".

יש יצירה שאתה גאה בה יותר מכולן?

"הסדרה הכי חזקה והכי מוצלחת שלי עד היום, הייתה ציורי הבבושקות. היא נתנה לי את הפריצה בתחילת הדרך ועדיין יש לה עוצמה ומדי פעם אני חוזר אליה. יש עכשיו את סדרת ציורי הפרחים שהתחלתי לפני שנה ויש מצב שאני אצייר רק פרחים עד סוף הקריירה".

משהו נוסף שחשוב לך להגיד לקהל הקוראים מהקיבוץ?

"חלום לגדל פה ילדים. זה פתרון מושלם למצב ההזוי שמתחולל בחברה בישראל ובעולם שהלך לכיוונים קיצוניים ויש תחושה שאנחנו בקיבוץ עוד לא שם. זה יהיה בעתיד, אבל כרגע לא. במשפחה שלנו אנחנו בין החינוך הפורמלי לבין האנתרופוסופי, זה קצת כמו האמנות שלי: בין הריאליזם למופשט, בין הפרקטי לרוחני. אני במקום לא טוב באמצע ויש לי נטפליקס, שזה הכי חשוב".