נפנה מבט אל קבוצת ה"בת מיצווש" שנבנתה בבית הרותם (ה-ו).
כולנו היינו מכווני עשייה לשנת בר המצווה בכיתה ז', בה יש כבר משימות בנויות, מסורת, אבל לגמרי לא התייחסנו, מערכתית, לבנות המצווה! ההבנה הזו היתה מפתיעה, וכאן הזמן להודות לרויטל ימין שעזרה לאותו מבט – להיבנות.
אז, השנה בבית הרותם נבנתה תכנית שלמה על ידי עדי דניאל גולן. אחת לשבוע יש מפגש בנות עם עדי ואחת לכמה שבועות המפגש מתקיים בבית אחת הבנות גם עם האמהות, ובסוף השנה, יהיה טיול משותף. כאן נציג את הנושאים שבהן התכנית עוסקת.
- אני כחלק מקבוצה – מעגלים – אני, אני והמשפחה שלי, אני וקבוצת השווים שלי (הכיתה שלי בקיבוץ) מעגלי התמיכה שלי – אמא, מדריכות, מורה, סבתא, דודה וכו'…
- מה קורה לגופי – השינויים שהגוף עובר בשנים האלו ואיך זה משפיע עלי, האם אני אוהבת את גופי? מתביישת בו?
- דימוי גוף – הבנת המושג דימוי גוף, איך כל אחת רואה את הגוף שלה, איך דימוי הגוף משפיע על הדימוי העצמי.
- החוזקות שלי – הכרת החוזקות שלי ללא קשר למראה, איך מפרידים בין מראה לאופי, איך מבליטים את האופי. מה חברותיי אומרות עליי שאולי מפתיע אותי?
- אידיאל היופי – סטריאוטיפים בנוגע לדימוי הגוף, איך החברה/הסביבה שלי מגדירה יופי ואיך אני משתלבת בהגדרה זו
- השפעת המדיה על דימוי הגוף – דוגמאות מפרסומות לדימוי גוף מוטעה, שיח על עולם המדיה – אינסטגרם, סנפצ'אט ושאר אפליקציות התמונות, איך אני מציגה את עצמי, האם זאת המציאות?
- קשר עם בנים – חברות ראשונה, מרחק מול קרבה פיזית, לדעת לשים גבולות וללכת אחרי הלב.
- ערך החברות – מיהי חברה טובה? מה מאפיין חברות? האם אני מרגישה אהודה בחברה? מקובלת? האם אני מרגישה בודדה לפעמים?
- קשרים עם דמויות נשיות בחיי – הקשר שלי עם אמא, נשים מנהיגות- שיח על נשים חזקות מפורסמות, מודלים נשיים.
- שנת המצווה- סיכום שנה, הכנה לקראת העלייה לכיתה ז'.
ומילה על חגיגות ה"מצווה" – הבנות מתחילות כבר בכיתה ו' והבנים בכיתה ז'.
אנו במערכת מנסים לבנות קהילות קטנות הבנויות על הערכים החשובים לנו כחברה… כמו כבוד הדדי וחברות. היות וכך, חשוב כי גם חגיגות אלו, ישתפו את השכבה כולה, ובכך ימנע מצב של פגיעה בבודדים (זו המלצה כמובן).
Share this post
מיצווש, בנות?
אולי מילת הסלנג מיצווש שהודבקה ל"אירוע" הזה מגלמת את משמעותו האמיתית בחייה של בת ישראל הצעירה. כמעט כל חברה אנושית מקיימת בשלב מסוים בהתבגרותם של חבריה טקס, המעביר אותם כביכול מהשכבה המטופלת ומחונכת לשכבה המשתתפת בנשיאת העול של קיום אותה חברה. לרוב נערך הטקס הזה בגיל בו מגלה המתבגר/ת יכולת לשאת בעול. ומהו העול? בעולם הקדום, שעדיין נשאר ממנו זכר, לגבר היה זה בעיקר הציד ולאשה הלקט, ובהמשך גידול המזון החי או הצומח. בחברות הקדומות תוחלת החיים היתה קצרה בהרבה מאשר היום וההתבגרות מהירה יותר. בחברה העברית/ישראלית/יהודית נקבע גיל 12 לנערה (כידוע, הבנות מקדימות את הבנים בהתבגרותן) ו-13 לנער כמועד המתאים לקיום הטקס, ובשלב מסוים גם שיוו לו מעמד של ציווי אלוהי ומכאן הביטוי "בר מצווה", כלומר יכול וחייב לקיים, את מה? מה שאלוהים מצווה ונכתב בספרי התורה.
האופי של קיום חגיגות המיצווש, לשני המינים, בחברה הישראלית הלא-דתית היום, לרבות החברה הקיבוצית, מעורר את השאלה, ובעצם שתי שאלות עוקבות: האם 13-12 הוא באמת הגיל בו הדור הצעיר מתחיל להיות מסוגל, ועל כן גם חייב, לקיים מצוות כלשהן, ובעצם, מה הן אותן מצוות? למיטב הכרתי את סגנון חיינו, התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, ולשאלה השנייה תלויה באוויר.
ושאלה שלישית הנגררת בעקבותיהן – האומנם קיום מעגל חינוכי נפרד לבנות הוא נכון ומביא תועלת? האומנם נכון לגדל אותן כמין נפרד? למה מעגלי התמיכה של הבת הן רק אמא ודודה ולא אבא ודוד, למשל? רוב השאלות ברשימה כוחן יפה גם לגבי בנים. אדרבא, בחלקן התשובות בהחלט מביאות בחשבון את יחסם של הבנים, למה שלא ידונו בהן ביחד?
אי אפשר להפריד את התשובות לשאלות אלה ממה שקורה עכשיו בעולם בעניין העצמת נשים. הבסיס לכך אינו יכול להיות אלא הנחת היסוד שלכל אחד, ולא חשוב בן איזה מין הוא, יש זכות שווה למה שנוכל להכתיר (בהסתייגות הנדרשת) "כל צרכיו". ואם על שניהם להכיר כל אחד בזכויותיו של השני, האם נכון לחנך אותם לכך בנפרד?
נקלעתי באחת השנים האחרונות למסיבת בר-מצווה של אחת הכיתות. הבנות בחלקן הגדול היו לבושות כאילו תפקידן בחיים הוא לפתות את הבנים. האם החינוך הנפרד יקטין, או שמא יגביר את התופעה הזאת?
ואי אפשר בלי קצת נוסטלגיה: כשאני הייתי בגילן, לפחות בתנועה הקיבוצית שלי לא היה כלל מקום לבר-מצווה. זה היה רק עניין של הדתיים שידענו עליו רק מעט. במקום זאת היתה פעילות-לקראת וטקס של "סמלי בוגרים", בגיל המתאים, ובמקום "מצוות" היו כללי התנהלות של חבר קיבוץ, שעליהן החליטו חברי הקיבוץ עצמם ואף אחד לא ציווה עליהם.