פגשתי את ירון למפרט לראיון במרחק שני מטר על המרפסת. בשנים האחרונות לא רואים אותו הרבה בשבילים ובהמשך גם תבינו למה

 

איך הגעת לגבעת חיים איחוד?

"הייתי ממקימי קיבוץ רביד, שם ליוויתי גרעיני נח"ל וכשפירקו את רביד, עברתי ליפעת עם שני גרעיני נח"ל שליוויתי ולאחר כשנה, החלטתי לחפש לעצמי קיבוץ אחר בו אוכל לקבוע את ביתי. לדודתי היו חברים בגח"א והיא תמיד סיפרה על הקיבוץ. זה מצחיק, כי בצעירותי כל החברים שלי היו מקבוצת ברית מכבים עתיד, שהייתה אויבת מושבעת של הפועל גח"א בכדורמים וכנער הלכתי מכות במשחקים עם גח"א. כשהגעתי בשנת 1987, עמדה דבורה לשם בראש ועדת קליטה ואח"כ גם הסתבר שהחברים מהקיבוץ שדודתי תמיד סיפרה עליהם היו אגון ונעמי לקר, כך שהקצוות התחברו באופן משעשע.

תמונה ירון למפרט

בשנים הראשונות עבדתי בפרדס ובמקביל התחלתי ללוות גרעיני נח"ל שהגיעו לקיבוץ. הראשון היה גרעין "נבו". (אמיל שנמצא בראיון הזכיר לירון שבני הגרעין עבדו איתו בפרדס ואז פנו לקיבוץ וביקשו שירון ילווה אותם. וכך היה). אחרי גרעין "נבו" היו עוד שניים, עד שהקיבוץ הפסיק לקלוט גרעינים".

איך התגלגלת לעבוד בכיתות המקדמות (בי"ס שפרירים)?

"אחד התלמידים מהכיתות המקדמות הגיע לעשות עבודת גמר בפרדס. כשהחזרתי אותו עם הסובארו המיתולוגית של הפרדס, הורדתי אותו בשער ביה"ס ופתאום נפל לי האסימון למה דברים מסויימים אני עושה ממש טוב ובדברים שקשורים ללמידה אני "על הפנים".

כך הבנתי שאני לקוי למידה. לא הכרתי אז את המושגים "ליקויי למידה" ו"צרכים מיוחדים" אבל פתאום דברים הסתדרו לי בראש. הסתובבתי עוד קצת עם התובנה הזו ואט אט התבשלה ההחלטה שאני יכול לעזור לאנשים שעוברים את החוויה שעברתי וכך, אולי, ייחסכו מהם הצלקות שנותרו בי ממורים ואנשים שלא מבינים את החוויה הזו.

רק 20 שנים מאוחר יותר, בגיל 55, עשיתי אבחון לפני שהתחלתי ללמוד חינוך מיוחד. במשך שנים דחיתי את הלימודים בגלל החששות שלי לחזור ללמוד וכשקיבלתי את תוצאות האבחון, שאישרו שיש לי ליקויי למידה, אמרתי "יש!" בשמחה, כי סופסוף היה אישור רשמי לתחושות שלי.

עבדתי בשפרירים במשך 25 שנים וזו הייתה תקופה מופלאה. הייתי מחנך ורכז בגרויות במשך 12 שנים וגם אחראי על המסעות לפולין, על הכנת הקבוצות והליווי במסע. בשנים האחרונות עבדתי בתחום מסגרות ההמשך, בהן לימדנו את החניכים בעיקר הכנה לחיים עצמאיים: פחות "ללמד את" ויותר "לעשות את".

Smart Touch TIFF File

היו זמנים בצוות הפרדס: ירון, שושנק'ה דייג ומירב נקר (עמלי)

לפעמים אני מתגעגע והייתי מוכן לחזור לשם, אבל לא למבנה ביה"ס החדש המופעל בידי משרד החינוך, אלא למה שהיה פעם, לתחושת ה"ביחד", לגישה הפתוחה והזורמת, שהתאימה מאוד לקיבוץ של פעם שחסר לי מאוד כיום. עד היום אני מחובר מאוד לצוות ונמצא בקשר עם רבים מהקולגות שהיו לי.

לאחר השלמת התואר בחינוך מיוחד שמשרד החינוך דרש עם כניסתו לניהול שפרירים, הרגשתי שביה"ס שינה את פניו באופן שכבר לא התאים לי והחלטתי להמשיך הלאה. היה לי ברור שאשאר בתחום של צרכים מיוחדים ושאמשיך "לעשות את" ופחות "ללמד את"".

וכך הגעת לתחום מערכי הדיור לאנשים עם צרכים מיוחדים

"נכון. חיפשתי עבודה בתחום מערכי הדיור והגעתי לפני ארבע שנים לעמותת ניצ"ן במודיעין, שמערך הדיור שלה נחשב לאחד המערכים הצעירים בארץ. מתגוררים בו 40 דיירים בגילאי 22-40 בתשע דירות פתוחות בקהילה, חמישה דיירים בכל דירה.

הדיירים הם בעלי קשיים קלים, חלקם עם אספרגר בתפקוד גבוה ולחלקם יש גם לקויות פיזיות. אני אחראי על שלוש דירות חצי – עצמאיות והדיירים כולם עובדים, כ-30% מהם עובדים בעבודה מוגנת וכ-70% עובדים בשוק הפרטי. הם מכינים בעצמם את האוכל, קונים בעצמם את המצרכים ואחראים לניקיון הדירות. פעם בשבוע הם נפגשים עם עובדת סוציאלית ובסופי שבוע הם יוצאים הביתה למשפחותיהם.

הליווי שלי כולל בעיקר דגש על החיים הפרטיים והחברתיים שלהם. רבים מהאנשים בעלי המוגבלות כלואים בחדריהם ללא קשרים חברתיים ומבחינתי, ההצלחה נמדדת בכך שהדיירים פעילים מבחינה חברתית. פעמיים בשנה אנחנו יוצאים איתם לטיולים בארץ, נוסעים להצגות במשך השנה ופעם בשנה נוסעים לטיול בחו"ל.

אנחנו שמים דגש על פעילות חברתית וחינוכית, מפעילים קבוצות לחינוך חברתי וחינוך מיני, פועלים לשלב אותם בחוגים בקהילה, יציאה לחדר כושר ועוד. הם פעילים מאוד מבחינה חברתית, יוצאים לקניון ועסוקים מאוד. אני משתמש בהרבה הומור בעבודה והדיירים שבאחריותי צוחקים כל הזמן".

איך פועל מערך הדיור בתקופת הקורונה?

"בתקופה זו נמצאים כל הדיירים עם משפחותיהם כשהעבודה עברה לקשר מרחוק, בעיקר באמצעות זום. אני בקשר יומיומי עם כל אחד מהדיירים וגם בשיחות זום של כל הדירה, קבוצות ספורט, בישול, דמיון מודרך והכל בלמידה מרחוק. לא פשוט להעביר את כל מערך העבודה לזום, אבל אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. הדיירים רוצים מאוד לחזור לדירות וגם אני מתגעגע ומקווה שבקרוב מאוד נוכל לחזור לשגרה ולדירות".

מה אתה אוהב ופחות אוהב בעבודתך?

"זו עבודה לא מתגמלת כלכלית ותובענית מאוד. יום העבודה שלי מתחיל ב-14:00 כשהדיירים חוזרים מהעבודה ומסתיים בלילה. יש לי שעה נהיגה לכל כיוון ומסגרת העבודה הזו מרחיקה אותי מהקיבוץ ולא מאפשרת לי להיות מעורב בחיי הקהילה כפי שהייתי רוצה להיות.

גם כשאני מצליח לתרום ולעזור לדיירים שבאחריותי, נשארים לא מעט משקעים מהעבודה השחורה שהיא חלק מהתהליך וזה הולך איתי ומכביד עם השנים. למשל – קשה מאוד למצוא דירות לאנשים עם מוגבלויות. אנשים רבים נרתעים מכך שיגורו בבניין שלהם אנשים עם צרכים מיוחדים ויש סטיגמות רבות שצריך להתגבר עליהן.

אחד המקרים שהעלו לי דמעות בעיניים היה כשהבנות באחת הדירות שבאחריותי דפקו בדלת של שכנים חדשים בבניין אליו עברו והביאו עוגה. זה היה מרגש מאוד לראות אותם בצד הנותן, הנורמטיבי".

ובזמנך הפנוי?

"יש לי כמה תחביבים: הראשון הוא כלבים ובמשך שנים הייתי קשור להתאחדות הישראלית לכלבנות ומילאתי שם מספר תפקידים. וסקו, הכלב שלי שנפטר לפני שנה וחצי, היה רועה בלגי וזכה בלא מעט פרסים.

אני חבר בעמותה לפירות אקזוטיים ומגדל בחצר שלי כ-15 עצים ייחודיים המגיעים ממקומות שונים בעולם, כמו אימבה שמגיע מדרום אמריקה וספודילה שמגיע מהודו ומוכר להרבה מהמטיילים בשם "צ'יקו" (ראו תמונה). אני מגדל גם פלפלים חריפים מזנים שונים".

פרי עץ הספודילה הגדל בגינה של ירון

פרי עץ הספודילה הגדל בגינה של ירון

על הדרך קיבלנו מירון כמה טיפים טובים לגיזום עצי הפרי בגינה שלנו, כך שהיה שווה לארח אותו במרפסת שלנו.

וחלומות – יש?

"אני מבין שאני לא נהיה צעיר יותר והייתי רוצה לעבור לעבודה קרובה יותר לבית. החלום שלי הוא להקים כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים בתפקוד גבוה, שיהיה מבוסס על חיי חברה עשירים, על בעלי חיים ועל עצים. הלוואי ובעמק חפר יהיה לכפר כזה סיכוי לקום. ואם לא, אז לחזור לפרדס כממשיך דרכם של שושנק'ה דייג, אורי לברון , שרי ועוד גדולים מאבות הקהילה".

 

 

One Response to פחות ללמד ויותר לעשות / ענת אופיר

  1. צביקה הגיב:

    ענת, הצלחת להעביר את תחושות ירון בצורה מאוד מוחשית שריגשה אותי ויצרת הזדהות מאוד גדולה עם ירון.
    ירון, כאחד שאובחן בלקויות למידה בגיל 50+ תוך לימודיי באוניברסיטה אני מבין היטב על איזו שריטות אתה מדבר ומוקיר אותך ואת עבודתך כדי למנוע אותן מילדים אחרים שלא בחרו להיות עם צרכים מיוחדים אך נלחמים בכל כוחם להשתלב בקהילה. כל הכבוד!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896