לפני כחודשיים שלושה קיבלתי טלפון מפתיע ומרגש מנעמי גרשקוביץ שהייתה חניכה בחברת נוער שקלטנו בקיבוץ בשנת 1966 (לפני 51 שנה! החברה שקובי באור היה בה), אני הייתי אחת מהמורות מדריכות שלהם, יחד עם תמר מיכאלי ואמנון לוי. רודה שחר ואולי לנדאו היו המטפלות. היא סיפרה לי שהיא ביחד עם עוד כמה חברה מנסים לאתר את כל מי שהיה בקבוצה -קבוצת "עמית" ושהם רוצים לארגן מפגש מחזור. כמובן שהצעתי לה מפגש במועדון שלנו.
לפני שבועיים התקיים המפגש, שהיה מרגש עד דמעות – פגשנו חניכים שנפרדנו מהם בגיל 18 שהיום הם בני 66-7, שהקימו משפחות, רובם סבים וסבתות לנכדים, עובדים במגוון רב של מקצועות (הרבה מהבנות בתחום החינוך), וכולם עם זיכרונות נהדרים מהקיבוץ ובמיוחד אסירי תודה על מה שעברו פה במשך ארבע שנים של חיים אצלנו. כולם ציינו שהמקום שאליו הגיעו בחייהם הוא הודות לתקופה הזו שהיו פה. הם ציינו לטובה את המשפחות המאמצות שהיו מאד משמעותיות עבורן ואת ענפי הקיבוץ בהם עבדו.
במפגש עשיתי להם סיור בקיבוץ שהשתנה בכל המובנים. הם ניסו לזהות מקומות ומבנים שהשתנו. כשעברנו ליד הרמפה של המטבח הם נזכרו בעזרא שמש, בבריכה הם התאכזבו שאין אי, משכונת המגורים שלהם עומדות על תילן רק הכיתה שבה למדו והמקלחת (שהוסבה כמובן לייעוד אחר). הם נזכרו באהבה במשק חי, בגן הירק שהיה ליד ועוד.
לפי בקשת עורכי העלון פניתי אליהם (באמצעות הווטסאפ שלא מפסיק לפעול גם אחרי המפגש) שיכתבו על המשמעות שיש לתקופה שהיו פה בחייהם. אספתי חלקים מהרשימות ששלחו כדי לשתף את חברי הקיבוץ.

חברת נוער ראשונה, מפגש מחזור במועדון עם נירה פארן

כוכבה עדיני: למפגש הזה ייחלתי 48 שנים. אני נזכרת – אני נערה בת 14, מגיעה מבית דתי, ומסביבה דתית, ששם המילה "קיבוץ" היא מילה רעה (כמו היום עם הדתיים שמתגייסים לצבא). אחרי הרבה התנגדויות מצד הורי, בגלל שאיפתי לקיבוץ הגעתי לגבעת חיים איחוד. נערה חסרת ביטחון וביישנית, במפגש עם נערים ונערות בני גילי מכל קצוות הארץ. הבנתי מהר מאוד שזה מה שאני רוצה. תמר, נירה ואמנון היו מוריי ומחנכי – הם חינכו אותנו על ברכי חופש הדיבור ולחיות יחד כקבוצה. הגענו למשפחות מאמצות ואותי אימצה משפחת שולמן – עדה ועמליה נתנו לי הרגשת בית חם ואוהב.
לאט, לאט התערינו עם ילדי המשק והמטפלת רודה דאגה לנו כמו אמא. למדנו, עבדנו והחיים היו יפים עבורנו. תמיד הרגשתי בבית. כשהתגייסנו לצבא, רודה המטפלת דאגה לנו כמו שעשתה כל הזמן – שלחה חבילות, דרשה בשלומנו וכשהייתי באה לחופשות לקיבוץ, תמיד דאגה לי לכל.
אחרי הקיבוץ, כל אחד הלך לדרכו ובושה שלא שמרנו על קשר. לפני שבועיים הצלחנו לארגן מפגש של הקבוצה, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת לראות איך כל אחד ואחת התפתח, בנה משפחה עם ילדים ונכדים.
אני גאה שגדלתי בגבעת חיים. עד היום אני בקשר עם עמליה ואני מגיעה לעיתים לקיבוץ.
שפר גורלי לטוב הזה וכך גידלתי את ילדי – עצמאות, עבודה ולקבל את השונה. חיה ותן לחיות.
תודה לכל משפחת גבעת חיים איחוד שאפשרה לי להיות מי שאני.

קובי באוואר, חברת נוער ראשונה, מפגש מחזור במועדון עם תמי הורוויץ

איציק כהן המכונה צ'וצ'ו: נולדתי במעברת עין שמר – הילד הראשון שנולד שם. בסיום כיתה ח׳ הגעתי לקיבוץ, ילד קטן שפעם ראשונה יוצא מהבית, שובב לא קטן. הילדים בכיתה הדביקו לי את השם צ'וצו׳. בקיבוץ נחשפתי לדברים שלא הכרתי: משק חי, רכיבה על סוסים, בריכת שחיה, טיולים בארץ. הייתי בור סופג – קלטתי ולמדתי בצימאון, רכשתי ידע וכישורים. משפחת שפע אימצה אותי – פינדה וחוה הנפלאים, ראובן, גרשון וחנן ספורטאים אדירים, מושא להערצה. מאולימפיאדת מקסיקו גרשון הביא לי מתנה סומבררו ענק. זו היתה המתנה הראשונה שקיבלתי. למדתי לשחות ושיחקתי כדור מים, שחיתי בצליחת הכנרת, רצתי במרוץ התבור ועוד.
באחד הימים הגיע ל'בית וינה' המנצח גרי ברתיני לחזרות. מימי לא שמעתי מוזיקה קלאסית לפני כן. פתאום נחשפתי לעולם אחר, שונה. הוקסמתי. כל יום הייתי בורח מהכיתה והולך ל'בית וינה' לשמוע. היום לימי הולדתי ילדי קונים לי דיסקים של מוזיקה קלאסית ואופרות.
זאת הייתה תקופה אדירה, היפה ביותר. עבדתי ברפת עם יענקל’ה וגרשון. התפעלתי מהנחישות שלהם שאחרי העבודה זה הלך לכדורגל וזה לבריכה. שני אנשים ׳ קטנים׳ אבל ענקים, מתמידים. ברצוני לומר לכולם חברי לכיתה וחברי ילדי הקיבוץ – אתם עיצבתם אותי ונתתם לי את הכלים הטובים ביותר להמשך חיי ואני גאה בכם! ותודה מיוחדת לתמר, נירה, אולי ורודה שחר הנפלאות שעשו ככל שניתן שנרגיש בבית ולא יחסר לנו דבר.
היום אני אבא לחמישה ילדים, יש לי חנות ספרים בירושלים 40 שנים (איש ספר והכל בזכותכם).

מוני ביקש בווטסאפ להוסיף שהדברים החשובים שקיבל הם – חינוך למוסר עבודה, יושר ואחווה ולדעת להעריך את מה שקיבלו בשנים הללו. כמו כן ביקש לציין במיוחד את הצוות החינוכי שליווה אותם ולהודות מאד לו ולקיבוץ.

נעמי המכונה גם נעמי הגדולה (הייתה מאומצת אצל משפחת צביון ושומרת איתם על קשר עד היום) שיזמה את המפגש ועמלה קשות לאתר כמה שיותר חברה מספרת על המפגש עצמו: לא היה לנו כל מידע וקשר עם אף אחד מהקבוצה מאז גיוסינו בסוף שנת 1969. אחרי שאיתרנו כמה חברה, פתחנו קבוצת וואטסאפ וכל אחד חיפש ואיתר חברים וכך הקבוצה גדלה, נוצרו קשרי שיחה והתכתבויות בינינו והוחלט לקיים מפגש של קבוצת "עמית". צרפנו גם את נירה ותמר.
החלטתי שהכי מתאים להיפגש במועדון היפה שבקיבוץ וזה היה מקובל על כולם, שהתגעגעו למקום היפה שגדלנו בו.
הגיעה השבת המיוחלת, בעזרתה הנפלאה של תמי אחראית המועדון, שהיא גם הייתה בכתה מקבילה לנו, אירגנו את המועדון. הזמנתי גם את יפתח לברון ויזהר לנדאו שהיו בכיתה המקבילה והם נענו בשמחה.
מכל קצווי הארץ החלו להגיע, בהיסוס קל, מנסים לזהות אחד את השני, לא כל כך זוכרים את השמות, באוויר היתה התרגשות אדירה, מנסים לגשר על פני 48 שנים של נתק… לאט לאט נפרצו המחסומים והזיכרונות החלו לצוף וסיפורים וחוויות נישאו בחלל המועדון. התרגשות גדולה ומחשמלת היתה כשנירה ותמר הגיעו וזכו לחיבוקים, דמעות ופירגונים הדדיים. התיישבנו במעגל גדול וכל אחד ואחת סיפרו בקצרה את שעבר עליו, מגורים, עיסוקים, וגאוות ילדים ונכדים.
גילינו לראשונה למדריכים לתדהמתם, כי בשבתות היינו "בורחים" בטרמפים לבקר חברים או משפחה. נאמרו דברים שהעיקו אז על הרגשת הריחוק מבני הכתה המקבילה. יפתח הסביר לנו שלא הכינו אותם לכך. הם לא ידעו אז איך להתנהג עם אנשים חדשים וזרים. נירה אמרה שאכן היתה מודעת למצב זה ובהמשך בחברות שבאו אחרינו קלטו חברות נוער שהשתלבו עם בני הקבוץ. שמחתי מאד על הדברים שנאמרו וסגירת משקעים לא טובים למי שהיו. אחרי שעות של בילוי ביחד, נפרדנו כל אחד לדרכו בהבטחה להמשיך להיפגש ולשמור על הקשר הנפלא שחודש.

חברת נוער ראשונה, מפגש מחזור במועדון עם עמליה שלמון

חברת נוער עם שלמון

פרידה כתבה גם על המפגש:
יצירת הקשר המחודש בינינו גרמה להתרגשות גדולה, בכל יום שהתווסף חבר ילדות לקבוצת הווטסאפ ההתרגשות גדלה. העלנו תמונות והוצפנו בזיכרונות וחפרנו האחד לשנייה לא מעט.
הייתה גם אכזבה כשלא הצלחנו לאתר את כל הקבוצה או כשהתבשרנו על חברים שנפטרו.
הקשר באמצעות הווטסאפ הביא אותנו לפנטז על פגישת מחזור. מפגש מחודש שמעלה זיכרונות שמאיימים להישכח, וכאלו שיזכרו לעד.
פתאום, ליום אחד, הווי בית הספר חזר ועלה, והמילה חבר'ה קמה לתחייה וההתרגשות הייתה דומה ליום הראשון ללימודים בכיתה. התגעגעתי לחופש, לשטויות שעשינו, לרגעים של צחוק ובכי, לחוויות שחווינו, לחברות נפש שנעלמו ואינן והתרפקתי על חברות נפש שנשארו איתן. במהלך השנים חיפשתי חברים בפייסבוק עפ"י שמות משפחה והאמת ללא הצלחה מרובה.
הגענו קצת נבוכים, קצת לא יודעים איך פה להיות, אך במהרה נפלו החומות. התחבקנו, צחקנו והתרפקנו על העבר, תקופה כל כך יפה שהשאירה חותם, העלנו זיכרונות, שהיו כל כך מזמן, סיפרנו לחברים על משפחה ילדים ונכדים ועל הקילומטרז' שעשינו בחיים. פגשנו את תמר ונירה האגדיות שעיצבו לנו חלק נכבד מהחיים. נשארנו עם טעם של עוד וגעגוע עד למפגש הבא ומקווים מאוד שהוא יגיע במהרה.

חברת נוער עמית מפגש במועדון עם נירה פארן חברת נוער עמית מפגש במועדון

 

One Response to פגישת חברת נוער 1966-9 / נירה פארן

  1. מאת כהן נעמי:

    התרגשתי לקרוא על המפגש,שלא הייתי ,וגם הצטערתי שלא הייתי,אשמח לקשר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896