חלקכם מכירים ומי שלא, תמיד מעניין להציץ לתוך עולמות המגזר השלישי וכאשר שלמה ביקש ממני לספר מה אני עושה בחודשים האחרונים, כמובן שהסכמתי. בפעם הקודמת שפגשתם את העשייה שלי "טבעתי" בפעילות עם החברה החרדית, הובלתי תכניות לקידום ושילוב חרדים בתעסוקה, לצד פעילות ענפה בחברה הערבית, תכניות לנשים נפגעות אלימות ועולים.

כבר 12 שנים אני עובדת בארגון "בעצמי" והיום, בתפקידי השישי בארגון, אני ראש המטה וככזו צמודה למנכ"לית, מובילה ספינה של 250 עובדים בארגון מגוון שנמצא ב-150 מוקדים ברחבי הארץ.

בשגרה, אנו עושים הרבה טוב; נותנים לאנשים מעוטי הזדמנויות כלים ומיומנויות, משלבים ומקדמים בתעסוקה והאימפקט אדיר. לפני סוכות הייתי עסוקה בבניית תכנית עבודה ארגונית, בבניית תכנית לשילוב תושבי מזרח ירושלים בהייטק והודיתי לעולם שהפסדנו נקודה במכרז "מפתח" לטובת עמותה חרדית, כי אחרת הייתי מנהלת היום את המכרז הכי גדול בארץ לתעסוקת חרדים ורק אלוהים יודע איך הייתי מצליחה לעמוד בדיסוננס הזה.

ובשבת ההיא, תוך שעתיים, נשארתי אם חד-הורית עם שני ילדים ושני כלבים וירון שיצא ל-117 ימי מילואים, מתוכם 57 ימים בעזה, אז ברחתי לעבודה, כי זה תמיד הכי קל ומצאתי עצמי בונה מאפס תכנית חדשה.

ב-8 באוקטובר שאלנו את עצמנו מה עושה ארגון שהמנדט שלו "תעסוקה" בעוד כולם עסוקים בהישרדות, במציאת מיטה ומטרנה? לא עבר שבוע וישבנו להתאים את המודל שלנו לעבודה בחירום. פיתחנו את מודל החוסן התעסוקתי שנבע משנים של נסיון בשיקום תעסוקתי ויצאנו לדרך. בשבוע השלישי, ביקשה ממני המנכ"לית להקים יחידת גרילה, "צוות טקילה" כזה שיכול לעבוד מהר, מדויק ובמקצועיות מירבית, להתאים עצמו לצורך ובשבילי זו הייתה הצלה של ממש. תוך שלושה ימים קמה יחידה חדשה בארגון הנקראת "מגן לתעסוקה" (כי "טקילה" פחות מתאים לארגון בו 50 אחוזים עובדים מהחברה הערבית) ויצאנו לדרך.

מכרתי חלומות, המצאתי עולמות, הייתי בכל זום של חברה אזרחית, מנהלת "תקומה", ממשלה ומהר מאוד כל זרועות התמנון ששלחתי התחברו וחזרו אלי. היינו הראשונים שידעו ליישם מודל מקצועי והראשונים שנכנסו למלונות. גייסנו את הצוות המקצועי ביותר ולרגעים היינו שם היחידים שנתנו ליווי למפונים.

התחלנו עם תושבי קריית שמונה ושלומי במלונות בירושלים, היינו שם כדי לחשוב איתם על רציפות תעסוקתית, לעזור למי שרוצה לצאת מחר בבוקר לעבוד, ללוות עסקים קטנים שכל הקלפים נטרפו להם ולהיות עם מקבלי החל"ת – הפטנט הלא מוצלח שהמדינה המציאה בקורונה, זה שמנוון אנשים ומדכא את התנועה שלהם. "אנשי הפיג'מות" קוראים להם, מפונים השורדים יום ועוד יום במלון, אין להם סיבה לצאת לעבוד וכל חודש שעובר מרחיק אותם יותר ממי שהיו: אנשים פרודוקטיביים, אקטיביים שהפכו לפליטים במדינתם, מיואשים, מדוכאים, לא רואים את האופק, עוברים מהחדר ללובי, מהחדר לחדר האוכל במלון וגם כשיוצאים לקנות סיגריות נשארים בפיג'מות.

אנחנו כבר בנובמבר והלב שבור. הצרכים אדירים, המדינה לא זזה ואני פה בבית בקיבוץ, מזום לטלפון מגייסת פילנתרופיה ועשרות שותפים חדשים ואנחנו מתרחבים לתת מענה במלונות בתל אביב, נתניה, חבל אילות, טבריה, סובב כנרת וחיפה. אנחנו מגיעים לאופקים ונתיבות לתת מענה לבעלי העסקים הקטנים, גם שם הצרכים אדירים, קהילות משוועות לעזרה ואנחנו עם קהילת כפר עזה שפונתה לשפיים, עם משפחות מניר עוז שעברו לקריית גת והטלפון לא מפסיק לצלצל. עוד ועוד קהילות זקוקות לשיקום תעסוקתי לחברים/תושבים ואין מספיק פילנתרופיה להכיל את הצורך.

חצי שנה אחרי. אנחנו באפריל ואני חוזרת מהמשרד בתל אביב אחרי יום הכשרה לצוות שהיה חלום אי שם בסוף אוקטובר והיום מונה 15 נשות מקצוע מהשורה הראשונה, שעוברות ממלון לבית הארחה, מקיבוץ למושב ומלוות מאות מפונים מהצפון והדרום. אלו שיודעים שלא חוזרים וגם אלו שלא יודעים דבר. אנחנו תופרים לכל מפונה את חליפת הליווי המתאימה לו בכלים של שיקום תעסוקתי, כדי לייצר רצף תעסוקתי. לא להתנוון, להיות בבחירה, בשליטה ובאונים, בתוך חוסר הוודאות הבלתי נתפס הזה.

היום אני גאה לומר שצוות "מגן לתעסוקה" מטפל בכל תושבי קריית שמונה ושלומי שפונו לעשרות רבות של מלונות ברחבי הארץ, בכל תושבי וחברי יישובי וקיבוצי הגבול הצפוני שפונו בעיקר לעמק המעיינות ועמק הירדן ולקהילות בעוטף עזה. אני יושבת מולן היום, שומעת כמה הליווי שלנו משמעותי, לעיתים החוויה שאנחנו היחידים שאכפת להם, מנסים להפוך את המשבר להזדמנות, לתת כלים ומיומנויות, קורסים והכשרות למי שצריך. רק לצאת מהמלון, אפילו לא כדי לעבוד, לייצר תנועה, לצאת מהפיג'מה, מהלובי והחדר, אל עולם העבודה שבחוץ.

כי "ביום שאחרי" אנחנו צריכים שיהיו מי שיחזרו הביתה, מי שיאייש את מקומות העבודה, אנחנו זקוקים לאנשים עם חוסן תעסוקתי, שיחזרו להניע את הגלגלים ואת המשק.

וכידוע (או שלא) תעסוקה היא לא רק פרנסה, תעסוקה היא משמעות, תעסוקה היא דרך לשיקום. לפעמים אדם מרגיש נורמלי ללכת לליווי תעסוקתי ולא לטיפול, טוב שיש את האפשרות הזו כי יש מפונים שלא יכולים לגעת בפצע, הוא כואב מדי. עבודה היא עוגן ומסגרת, עבודה היא גם קרש הצלה – להם, כמו לי, אי שם ב-7 באוקטובר כאשר נשארתי לבד כשירון יצא למילואים והייתי צריכה הצלה ועוגן בדמות הקמה של תכנית חדשה מאפס, כזו שתחזיק אותי 117 ימים.

שתדעו שבתוך הכאוס הזה וממשלה לא מתפקדת שגורמת למשרדי ממשלה לא להצליח להוציא כספים ותכניות או מנהלת "תקומה" שחושבת יותר מדי, יש עשרות ארגוני מגזר שלישי ואלפי אנשים טובים, שעושים יש מאין, יוזמות חדשות נולדות כל יום ובמקומות האלו יש תקווה.

אז הספירה שלי הסתיימה ואני מתפללת שירון לא יצא שוב למילואים, מודה על כל יום שעובר ואפשר לחזור לשגרה. ירון בבית עם הילדים ואני מסתובבת אי שם, ממציאה חלומות וזוכה להגשים אותם.

חלומות לאלו עבורם אנו קמים  כל בוקר. פעם הם היו מעוטי הזדמנות, חברות מסורתיות, והיום הם אני ואת, אתה וכולנו, אנשים שב-6 באוקטובר היה להם בית, הייתה להם קריירה מפוארת או עבודה בקיבוץ, עסק בקריית שמונה או צימרים קסומים בגליל העליון. הם צריכים אותנו שנלווה אותם, בדרך ליצירת סוג של וודאות, חוסן תעסוקתי, שליטה, בחירה ועוגן, סיבה לקום בבוקר ולצאת מהמלון, אתר הנופש או הבית הזמני ששכרו, עד שיום אחד יוכלו לשוב הביתה.