הברכה שהוקראה בערב החג.

כשנותנים לארכיונאית של הקיבוץ לברך בראש השנה זה אות כבוד לי וגם כבוד לקיבוץ שלנו. כבוד לקהילה שיודעת בתוך תמונת ההווה שלה לרקום את תמונת העבר.
הארכיון הוא למעשה כמו ספוג שסופג זיכרונות וסיפורים ואילו הארכיונאים הם אלה שלוחצים על הספוג ומטפטפים לאט את אותם זיכרונות יקרי ערך של המקום ושל האנשים. וכמו בגשם הראשון, כשמוציאים את הלשון החוצה כדי לחוות את הטיפות הנהדרות שזולגות לנו מהשמים, כך גם האנשים מקבלים באהבה את טפטופי הזיכרונות.
אני משקה בחדווה את השורשים של הקיבוץ ביחד עם עוד הרבה אנשים שאכפת להם. כי על השורשים של הצמח הזה הקרוי קיבוץ, אנחנו שומרים בשבילנו ובשביל הדורות הבאים. הם חלק מההגדרה שלנו, הם מה שעושה את הפריחה שלנו כל כך יפה.
אז שתהיה לנו שנה של חוזק ובריאות, שנה שבה נדע להעריך את מה שיש לנו – קהילה שהיא פסיפס צבעוני שלכל אבן ואבן בה ברק וייחוד משלה.

עקיבא הורוויץ, מזהים?…