כמעט כבר לא רואים יותר עצי פקאן (שפעם נקראו סתם "עץ אגוז") גם רוב עצי השסק שנותרו, ניטעו בתקופתכם.

עץ הפקאן גבוה ורחב, צילו עוטף ופירותיו חומים, קשים. יש אנשים כאלה, שצילם סוכֵך על אחרים, גובהם ועצמתם מגוננים על סביבתם ומנהיגים אותה כמותם.

השסק הוא נמוך, צנוע ופירותיו צבעוניים, עסיסיים, מלוּּוים צחוק ילדים. יש אנשים כאלה, נחבאים אל הכלים, עושים בשקט מלאכתם, תורמים מיכולתם.

יש מעט מדי עצים כאלו ומעט מאוד אנשים כאלה.

מדרון הנוי, הרפת וההודיה הישנות, הפכו שכונות בתים.

משק בית הספר הפך "לגעת בחיות",

בתי הילדים הפכו "מרכזונים",

בית וינה מיותם,

ומגדל המים, שהיה אֵי-אז כל כך גבוה, מתרומם כמעט בקושי מעל האילנות סביבו.

רבים מהוריכם כבר לא איתנו. ילדיכם גדלו וכבר מזמן לא ילדים, ודור שלישי נולד לאחדים מכם, מבלי ידיעתכם.

גם אחֶיכם אינם כשהיו. שיבה זרקה בּׅשערם, גֵוום שחח והם נושאים את זכרונכם בלחש, כמו ממלאים צו הוריכם.

הרוב פה השתנה: האנשים, הנוֹף, רבים מהעצים.

ורק אתם נשארתם כשהייתם, יפים וצעירים.