מדי שנה מתבצעת הערכת מצב לגבי התפקיד של אחזקה ונגרות, בעיקר תיקונים, בגנים ובפעוטונים, בדירות החברים ומדי פעם גם בדירות המושכרות כאן. ההערכה מתבצעת ע"י מנהלי הקהילה לדורותיהם, תוך מחשבה שאולי כדאי להתקשר על בסיס תפעולי ועסקי עם אחד הקבלנים מהקיבוץ או מחוץ לקיבוץ שיבצעו את העבודות הרבות הנדרשות ע"י ענפי הקיבוץ השונים, ציבור החברים והתושבים ועוד.

העברת האחריות לתחזוקה שוטפת לקבלן כזה, עלולה לעלות הרבה כסף בהשוואה למה שמשלמים כעת על אותה עבודה המתבצעת ע"י חבר קיבוץ. במקרה של גבעת-חיים איחוד, כולל התפקיד גם הבאת המזון מהמטבח של חדר האוכל לפעוטונים ולגנים.

לקראת ההערכה הבאה בנושא, פניתי לרוברט קולייר (76) המבצע את התפקיד והאחד והיחיד המזוהה עם התפקיד על-ידי ילדי הגנים כבר עשרות שנים, כמי שמביא להם אוכל עם חיוך חמישה ימים בשבוע, בגשם, רוח ובסערה, לצד עבודת הנגרות והאחזקה שהוא מבצע בקיבוץ.

בשלב זה הוא מתמקד במנעולי דלתות פשוטים ותיקוני נגרות (חלונות, רשתות, דלתות ורהיטים) בענפי השירות, חדרוכל, כולבולית, בעסקים כגון התחנה הפסיכולוגית, בחלק מהדירות להשכרה, דירות החברים והרבה בחינוך, גנים ובפעוטונים.

איך ומה הביא אותו לישראל ולקיבוץ? "בחיי הקודמים עבדתי במערכות מידע ותקשורת החל מתכנות מחשבים, ניתוח מערכות והתמקצעתי במציאת כח אדם מומחה למעבדות פיתוח מחשוב לחברות מחשבים גדולות באירופה. החלטתי לקחת שבתון ובסתיו 1984 נסעתי ליוון, קפריסין, עם כוונה להמשיך למזרח. בעת טיולי במצרים חטפתי דיזנטריה לרוע המזל. היה בידי כבר כרטיס טיסה לכלכותה, הודו. אך המחלה החלישה אותי, ירדתי מאד במשקל והיה ברור שכלכותה אינה המקום המתאים בשבילי באותו זמן. לאחר טיפול תרופתי בסואץ ירדתי לשארם-אל-שייך להתאושש, שם פגשתי חבר'ה מאוסטרליה וניו-זילנד שסיפרו לי על טיולם במזרח התיכון, כולל ישראל.

לפני כן לא ידעתי דבר על הארץ הזו וביקור פה לא היה כלל בתכנית. הם המליצו לי לבלות את החורף בקיבוץ וזה מה שעשיתי. הגעתי לקיבוץ משמרות, שם החלמתי וחזרתי לאנגליה להסדיר עניינים ביורוקרטים שנשארו פתוחים, עם תוכנית לעבוד כמה חודשים ולטוס להודו. באנגליה נסעתי ברכבת בשעת העומס, כולי שזוף מהשמש המזרח-תיכונית ומלא חיים. הסתכלתי על האנשים בחליפות האפורות, עם הפרצופים הכבויים והחיוורים, חבויים מאחורי העיתונים שלהם. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לחזור לחיים האלה, למרות שמצבי הכלכלי היה בהחלט טוב באותה תקופה וחייתי את החיים הטובים והמעסיק שלי הבטיח לקבל אותי בחזרה לעבודה, אם הדבר יתאפשר.

קיבלתי החלטה: תוך זמן קצר פניתי למשרד המתנדבים לקיבוצים. הגעתי לגח"א וכאן פגשתי את אביגיל. החברות שלנו לקחה אותנו למסע ארוך, מרתק ומגוון ברחבי העולם".

אז איך הגעת לנגרות? "אני אוהב את העבודה עם הידיים ועשיתי כמה פרויקטים בתחום בעת מגורי באנגליה, כגון רכישת נכס מט ליפול ושיפוצו. אלו הגבירו את הרצון להפוך את הנגרות למקצוע אך בנוסף לעבודה, מצאו חן בעיני החיים הקהילתיים והרגועים בקיבוץ. התחברתי לזה בקלות ומצאתי את עצמי ממש חלק מהקהילה הקיבוצית. התובנה 'כסף זה לא הכול' התממשה כאן באותה תקופה, לאחר שנים בהן נהניתי מהרבה כסף וממה שהוא מאפשר".

רוברט השתלב בנגריה עוד בימי גרשון, מישה, בוב קארי ולאחר מכן דודי שמש. עם כולם הסתדר ממש טוב. "הספקתי גם לעבוד עם אברהם יהושוע ועם איציק השכיר".

כבר 20 שנים שהוא מתפקד כענף שירות בעצמו ומעוניין להמשיך בכך כל עוד זה אפשרי מבחינתו ומבחינת הקיבוץ. זה כה חשוב לו, עד כדי-כך שרכש קלאב-קר על חשבונו כדי להמשיך לעבוד וגם להביא אוכל לפעוטונים ולגנים, לאחר שבקשתו לרכב מתאים לא נענתה.

מבחינה כלכלית הוא חייב לכסות את הוצאות הענף ע"י חיובים כספיים על כל עבודה שהוא עושה, לפי קריאות של חברים ורכזי ענפים. הוא מחייב על השירות בהתאם להוצאות חומרים ועבודה. השירות מהיר ויחסית זול לציבור והענף שלו מאוזן מבחינה כספית.

שאלתי את רוברט על העבודה המשותפת עם הנגרייה השכירה לצידה הוא עובד. לדבריו, שיתוף הפעולה איתם הוא מושלם: הוא יכול להשתמש בציוד ונהנה מעזרה הדדית במשך השנים הרבות שהוא עובד בפינה שהוקמה לו במבנה הנגרייה. בביקורי ראיתי בביתו יחידות ריהוט קטנות הנראות מעשה אומן.

לסיכום, ביקשתי מרוברט שיתייחס לפתרון שיענה על צרכי הקיבוץ, לצד עבודה אותה הוא אוהב.

"אני מרגיש שקיים צורך אמיתי בעבודות התיקונים אותן אני עושה. רוב עבודת תיקוני הנגרות, החלפת מנעולים והאחזקה שאני מבצע כעת הן בחינוך, בפעוטונים ובגנים אבל גם עסקים, תושבים וחברים נהנים מהשרות".

ניתן לקוות שהוא יוכל להמשיך בשירות החשוב שהוא מספק להנאת המערכת, החברים, ילדי הגנים ולהנאתו.

הערת שוליים – רוברט תוהה לעיתים קרובות איך אביו שהיה כומר פרוטסטנטי, היה מרגיש לגבי בנו שהגיע לארץ הקודש ונעשה נגר? הדבר הבא שילמד הוא ללכת על המים !