עם כל הבלבול והאי ודאות שמסביב, ובזוכרי שהכתבה הקודמת של רענן רז (בן זוג של יסמין לבית שוחט) עשתה לנו קצת סדר והגיון פניתי אליו בשאלות חדשות…

רענן, תזכיר לנו מה העבודה שלך, ובמה אתה מתמחה?

אני אפידמיולוג סביבתי בביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, שזה אומר שאני עוסק בקשר בין גורמים סביבתיים לבין תחלואה. הנושאים העיקריים שאני חוקר הם קשרים בין חשיפות סביבתיות (כגון זיהום אוויר ושינוי אקלים) לבריאות האדם. כמו כל חוקר באוניברסיטה אני גם מלמד, במקרה שלי בעיקר קורסים בסיסיים ומתקדמים באפידמיולוגיה.

תכלס, מה הכי עוזר מבחינת מניעת המחלה עד כמה שידוע לחוקרים היום?

1. ריחוק פיזי.
2. מסכות.
3. הימנעות משהייה ממושכת בחללים סגורים שאינם מאווררים היטב.

למה יש סטטיסטיקות שונות, מה למעשה צריך לבדוק? מאומתים? חולים? סימפטומטים? א-סימטומטים?

התשובה לשאלה הזו היא הרצאה ארוכה, וזה לא משהו שאפשר לעשות במסגרת הזו.

בקצרה, אני מציע להשאיר את הסטטיסטיקות לאנשי המקצוע.

אנשים חושבים שהם יכולים להבין סטטיסטיקה של נתונים רפואיים לבד, או שכל אחד שמדבר בטלוויזיה או ברשתות החברתיות מבין על מה הוא מדבר. 99% ממה שאתם שומעים על הצגה ופרשנות של נתונים אפידמיולוגיים על הקורונה הוא חוסר הבנה של איך להסתכל על נתונים כאלו.

זה מקצוע שלומדים אותו ואז צוברים בו נסיון ואז אפשר אולי להגיד משהו חכם. מעבר למושגים הבסיסיים שהציבור כלל לא מכיר, יש כל כך הרבה הטיות בנתונים שחייבים להבין אותן כדי להסיק מסקנות נכונות. יש גם בעיה שהציבור לא ממש מבין מיהו מומחה ומיהו מומחה מטעם עצמו. למשל, לא כל אחד שעוסק במיקרוביולוגיה וחוקר וירוסים ברמה המולקולרית, מבין גם בהתפשטות של מגיפות באוכלוסיה. זה פשוט תחום אחר לחלוטין ודרושים לו רקע שונה וכלים שונים.

וגם, הרבה פעמים, אנשים שמדברים בתקשורת הרבה מאוד הם לאו דווקא אלו שבאמת מבינים משהו, ויש בישראל מומחים גדולים בתחום שלא הופיעו פעם אחת בתקשורת. אז אני מבין שהציבור מבולבל. אני חושב שיש כמה עיתונאים שעושים עבודה מצוינת בנסיון לתקשר לציבור את המצב ולהפריד בין שטויות למדע. כמה דוגמאות הן: נדב אייל, רוני לינדר-גנץ, אסף רונאל.

יש לנו בלבול רב, יש בעלי תפקיד מנהלי מחלקות ובתי חולים שטוענים שבתי חולים בקריסה ויש כאלה שטוענים שלא… ממה נובע השוני בעמדות?

בתי החולים בישראל ללא ספק בתהליך של קריסה. התהליך בישראל הוא איטי (לעומת הקריסה שקרתה במקומות אחרים) מכל מיני סיבות, אבל הוא מתרחש. וקצב הקריסה עולה במהרה.

חלק ממנהלי בתיה"ח לא רוצים להיתפס כמי שגרמו לסגר או כמי שלא מסוגלים "לעמוד במשימה", אבל ללא ספק איכות הטיפול בבתיה"ח נפגעה ותמשיך להיפגע כל עוד אנו עומדים על רמות גבוהות כל כך של תחלואה. זה כמובן פוגע גם באנשים שאינם חולי קורונה ונזקקים לטיפול בבתי החולים.

כמו כן, אנשים מתים סתם ממחלה שניתן למנוע אותה. זה העניין המרכזי. התפתח בישראל מין הלך רוח שאנחנו יכולים לספוג את התחלואה הזו, "לטובת הכלכלה", והמתים הפכו להיות רק מספרים. זו צורת חשיבה שגויה וחסרת חמלה. יש כאן מחלה שניתן למנוע אותה בעזרת ארגון נכון, וכאשר נעשה זאת גם נחסוך תחלואה ומוות מיותרים, וגם הכלכלה תוכל לשוב בהדרגה לתפקד ככל האפשר בתקופה כזו, בדומה למה שקורה במדינות המתמודדות טוב יותר עם המגיפה.

הובלנו בתחילת הדרך מבחינת המאבק בקורונה, והנה אנחנו עכשיו במקום המפוקפק הראשון בעולם בחולי קורונה. איך זה קרה?

קודם כל, ישראל עשתה בתחילת הדרך צעדים חריפים מאוד, ולכן הצליחה לדחות את תחילת המגיפה ולשמור תקופה ארוכה על רמות היארעות נמוכות. זה היה החלק המוצלח, אבל היה לזה גם פן אחר שממנו לא התאוששנו: הסגר הארוך והחריף, ללא פיצוי נאות לעסקים ולאנשים שנפגעו ממנו כלכלית, פגע בצורה אנושה בענפים רבים במשק, ודרכם באזרחים רבים. לטעמי הוא היה הרבה יותר מדי ארוך ודרקוני ואלמנטים רבים בסגר הזה לא היו מוצדקים. זה גם פגע באמון הציבור במקבלי ההחלטות. לכן ההצלחה היא בערבון מוגבל – מכיוון שהיא רק בהיבט אחד של התמודדות עם המגיפה.

בהמשך, מדינת ישראל לא השכילה לצאת מהסגר בזהירות המתבקשת. הפתיחה של כל המערכות הייתה מהירה מאוד, בתי כנסת, בתי ספר, מסעדות וכד' – ובאופן מפליא הנגיף התנהג בדיוק כצפוי והחלה הדבקה נרחבת. כל צעד נוסף של פתיחה של מערכת הגביר את קצב התחלואה. אין עוד מדינה בעולם שפתחה כך את בתי הספר והסירה מגבלות כל כך מהר. אין ולא הייתה לזה שום הצדקה מקצועית, וזה לא שירת גם את הכלכלה.

לא השכלנו להקים מערך יעיל לקטיעת שרשראות הדבקה כאשר התחלואה הייתה על אש קטנה, זה אולי המחדל הגדול ביותר, ומהר מאוד הגענו למצב שלא ניתן לקטוע הדבקה באופן יעיל. הפכנו להיות "קבוצת הביקורת" של כל העולם, המדינה שמראה לכולם מה יקרה אם לא תעשו כלום, וכל העולם מסתכל בהשתאות.

דלק נוסף נשפך לתהליך עם חידוש הלימודים בישיבות באוגוסט, ובהמשך עם חידוש הלימודים בבתי הספר, עם מתווה שהצחיק את הנגיף. אנחנו כנראה חושבים שאנחנו חכמים יותר מכל עמי העולם, אבל אין לכך תמיכה ממקורות זרים.

במקום להבין שכל המודלים האפידמיולוגיים מראים שפתיחה כזו של בתי הספר, חתונות והתקהלויות אחרות תוביל למוות מיותר וקריסה של בתי חולים, החליטו בישראל להתעלם מהמדע הפשוט ולנסות להמציא את הגלגל. דוגמה מצוינת לכך הן התבטאויותיו של השר גלנט לפני פתיחת שנת הלימודים.

גם כאשר היה כבר ברור שאנחנו בתוך קטסטרופה מבחינה אפידמיולוגית, קבלת ההחלטות וביצוע הצעדים נדחתה ונדחתה כך שבסוף, שום צעדי ביניים כמו תכניות רמזור למיניהן כבר לא מספיקים.

סגר זו באמת הדרך לעצור את המחלה?

סגר זה אמצעי ישן ודרקוני, והוא מהווה צעד אחרון שעדיף בהחלט שלא היינו מגיעים אליו.

היינו יכולים להימנע ממנו אם למשל היינו מונעים התקהלויות (כגון חתונות, לימודים בישיבות ובתי ספר וכד') בזמן. אלא שברמת התחלואה הנוכחית, ובמצב הפוליטי והחברתי בישראל, בו כל מגזר מתעקש על זכותו לעשות מה שהוא רוצה (תפילות בבתי כנסת, הפגנות, חתונות המוניות וכד') ולהגביל רק את האחרים, במשרד הבריאות הגיעו למסקנה מעציבה מאוד שאני די מבין אותה, שלא ניתן להטיל הגבלות הגיוניות יותר מכיוון שלא תהיה דרך לדאוג לכך שיתבצעו בפועל.

עם זאת, גם לסגר לא יהיה אפקט חזק בהורדת התחלואה אם אנשים ימשיכו להתקהל ולא להקפיד על שימוש נכון במסכות. בימים הקרובים אנחנו צפויים לראות החמרה בתחלואה ובתמותה ואולי גם תמונות קשות מבתי החולים, כל זאת כתוצאה מהדינמיקה של הסרה מתמשכת של הגבלות בשבועות האחרונים.

אני מקווה מאוד שהסגר, או צעדים אחרים עליהם יחליטו, יצליחו לבלום ולהוריד את התחלואה באופן דרסטי ובהמשך נסיק את המסקנות ונדע לצאת ממנו נכון יותר ועם מערך קטיעת הדבקה יעיל. כל תסריט אחר יהיה כשלון מהדהד אפילו יותר מזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. זה תלוי כמובן גם בשיתוף הפעולה של הציבור.

אצלנו יחסית טפו טפו, יש מעט מאומתים, למה לדעתך?

דעתי היא שזה משקף אשליה.

ראשית, אנחנו ישוב קטן ואזור לא צפוף ולכן הסטטיסטיקה לא מאוד אמינה. כל שינוי בחולה אחד יכול לשנות לחלוטין את התמונה. שנית, צריך להבין שרוב החולים אינם מאומתים. ושלישית, העובדה שיש אזורים אחרים בהם ההיארעות גבוהה ביותר לא עוזרת לנו בכלום, להיפך – הם משפיעים עלינו. אז התחלואה כרגע גבוהה בכל הארץ ומתפשטת במהירות ואל לנו להשלות את עצמנו שאצלנו המצב טוב, זה לא מה שיקדם אותנו.

אם בכל זאת את רוצה תשובה לשאלה, אז אזורים פחות צפופים עם משפחות קטנות יותר צפויים להיות עם תחלואה נמוכה יותר, כלומר – איפה שחיים בצפיפות המגיפה מתפשטת יותר בקלות. זה לא אומר שמצבנו טוב.

אנחנו די בבועה בקיבוץ, יש כאלה שטוענים שצריך להקל בקיבוץ (מערכות חינוכיות וכו') מה דעתך?

אני מבין שזה נוח לחשוב ככה, אבל אנחנו ממש לא בבועה. יש כאן חולים מאומתים, חולים לא מאומתים, ילדים ובני נוער נפגשים עם חבריהם מיישובים אחרים בבתי ספר ובחוגים כל הזמן, מבוגרים עובדים בחוץ ועוד.

מתווה הקפסולות בבתי הספר הוא בדיחה. אנשים יושבים במסעדות בחללים סגורים שאינם מאווררים ללא מסיכות. לגבי השאלה אם צריך להקל בקיבוץ – אני חושב שדווקא צריך להחמיר הרבה יותר.

הממשלה כרגע, מסיבות פוליטיות, לא מסוגלת להחמיר בזמן, ומה שנשאר זה השלטון המקומי והקהילה, שיכולים להתעלות על חוסר האחריות הזה ולהטיל על עצמם מגבלות חמורות יותר כדי פשוט – אין דרך אחרת לומר זאת – להציל חיים.

צריך להבין, בסבירות לא מבוטלת, קורונה איננה מחלה קלה באנשים מעל גיל 60 (ולעיתים גם בצעירים יותר). אנחנו כבר יודעים עליה הרבה יותר ממה שידענו בהתחלה. למרות שהסיכון לאדם הבודד נראה קטן, בפועל היא מתפשטת ולכן הסיכונים הקטנים האלו מתממשים כאשר נדבקות אוכלוסיות שלמות.

אתן דוגמה קטנה: אם ניתן למחלה להתפשט בלי לעשות כלום, אנחנו צפויים להגיע לפי מיטב ההערכות כרגע להדבקה של כ-50% מהאוכלוסייה. מתוכם, בהערכות השמרניות ביותר צפויים למות כ- 0.7%. זה אומר שביישוב של 1000 איש ימותו 3-4 אנשים מהמחלה. במדינת ישראל כולה ימותו כ- 30,000 איש. ואלו הערכות די מינימליות, שלא לוקחות בחשבון קריסה של מערכת הבריאות שתקרה בתסריט כזה. האם זה מחיר שאנחנו כקהילה, או כמדינה, מוכנים לשלם? לדעתי לא. לדעתי זה מוות מיותר. מעבר לתמותה, גם למי שיחלים מן המחלה יכולות להיות השלכות בריאותיות לטווח הארוך, שאנחנו רק מתחילים לתעד אותן. יש ווירוסים אחרים, שסיבוכים שלהם מתגלים לעיתים גם לאחר שנים. לא ניתן באמת לבודד לחלוטין את הקשישים, ולכן יש להימנע מהדבקה ככל האפשר, עד שיהיה חיסון זמין.

לסיכום, ולעתיד?

אל תאמינו לכל מי שמספר לכם שלא צריך להיזהר כי זה הכל קונספירציה ואין בעיה להידבק. כאשר אתם לא שומרים על הכללים, אתם מסכנים את עצמכם ואת כל מי שקרוב לכם. כולי תקווה שבקרוב תרד התחלואה ונוכל להתחיל בשיקום הכלכלה. זה אפשרי. מדינות אחרות עושות זאת. זה תלוי בהיענות של הציבור להנחיות ובכך שהמערכת הפוליטית תתחיל לתפקד, ולו במעט. אנחנו צפויים לעבור תקופה קשה בשבועות הקרובים, אבל אני מקווה שנדע לתמוך באלו שקשה להם יותר בימים אלו, ולצאת מתקופה זו מחוזקים לדרך חדשה.

לכתבה קודמת של רענן