לרבים, אני מאמין, יש תמונה עתידית של גבעת חיים ומה היו רוצים לראות בה. יש כאלו שרוצים חזרה, אולי, למודל הקיבוצי הישן, מולם יש כאלו שרואים בעיני רוחם סוג של יישוב פרברי – עירוני, מעין "בית אליעזר" או "ברנדייס" מורחב. אני משער שהרוב רוצה בסוג מסוים של שילוב בין השניים, מודל בו קיים שימור מסוים של אורחות חיים והמסורות מהקיבוץ הישן, קהילתיות וערבות הדדית ותחושה של שותפות ומצד שני חירות הפרט ועצמאותו הנובעת מבעלות על משאבים. מהו המינון הנכון? זאת השאלה העומדת במבחן, וממנה נגזרות התשובות המעשיות להתנהלות היומיומית שלנו כיישוב וכחברה.

לשמחתי, או לצערי, אין לשאלת המינון תשובה אחידה וקבועה. מה שהיה נכון לפני 10 שנים, לא בהכרח נכון עכשיו ובטוח שלא יתאים עוד עשר שנים. נקודת השוויון של המטוטלת משתנה כל הזמן, וארגז כלים טוב הוא כזה שמאפשר דיון ובדיקה מתמידים של המטוטלת וקבלת משוב חוזר תמידי מהציבור על המקום הראוי לעמוד בו.

מצב כזה, של שיווי משקל "משתנה" הנדרש כל הזמן בבדיקה ואיזון חוזר, תיקון ובדיקה וחוזר חלילה יכול להיות מאוד מתסכל. צורת החשיבה הקונבנציונאלית מתקשה להתמודד עם מצבים לא ברורים ומשתנים. אנחנו רגילים לצורת חשיבה "מדעית" שגורסת התפתחות ליניארית מסודרת מנקודה א' לנקודה ב', ללא חזרות אחורה (לדוגמא: אם החלטנו לפני 15 שנה על הפרטה לא חוזרים אחורה ולא בודקים מחדש דברים שהוחלטו בעבר). המקדשת ניהול היררכי, מבוסס על בקרה ופיקוח (לדוגמא הנהלה שמחליטה ומוציאה לביצוע, ומועצה או קלפי שמפקחת בנקודות זמן קבועות), אנחנו מסתמכים על מסורת ידע מדעית שמועברת ממומחה אחד לשני בלי מעורבות של ההמון (לדוגמא וועדות "מומחים" לנושא, אלו למעלה ש"יודעים מה לעשות").

אלא שיותר ויותר מגיעים למסקנה שדברים עובדים אחרת. אין התפתחות ליניארית אלא כאוטית מעגלית וספירלית. הניהול איננו היררכי ומבוסס על פיקוח ובקרה אלא שיתופי, ומבוסס על שותפות במידע ובאחריות כוללת של הפרטים או העובדים המשתתפים, ומעבר ואיסוף ידע איננו ממומחה למומחה באופן מסודר ומאורגן, אלא בקפיצות ובאופן אקראי תוך כדי שיתוף של רבים (לדוגמא – וויז וויקיפדיה)

אם כך, כיצד בכל זאת ניתן לארגן את החיים? וכיצד בכל זאת מגיעים להחלטות, לגבי דרך מוסכמת ומסלול התפתחות ברור, פחות או יותר?

התשובה, לדעתי, טמונה בתהליך. אם התהליך נכון וראוי, אז יש יותר סיכוי שהתשובה היא נכונה. ומהו התהליך הנכון, אם כן? התהליך הנכון הוא זה שמשקף באופן הכי מדויק את מיקומה של המטוטלת הקהילתיות שנעה תמיד. והדרך הכי טובה לדעת את מיקומה המדויק הוא על ידי דיון רב משתתפים ככל האפשר בו כמות גדולה ככל הניתן של חברים מחווה דעתו לגבי השאלה הנשאלת.

אז מה זה אומר? שכל דבר צריכים להביא לקלפי? לא. אבל הקלפי היא רק צורה אחת, ולא הטובה ביותר, של דיון ציבורי ושל החלפת דעות ומיפוי משותף של רמת הקהילתיות והאיזון הנכון של המטוטלת. הדיון צריך להיות במגוון דרכים וזירות: במועצה, בוועדות שונות, ברבי- שיח פתוחים, בקבוצות קטנות וגדולות, בתקשורת "ישנה" וברשתות חברתיות מבוססות טכנולוגיה. וגם, במצבים מסוימים, בקלפי, ובטוח שלא צריך לחסום את הדרך אליו.

הדיון צריך להיות מוגבל בזמן, וממוקד, ולהתנהל בין שתי אלטרנטיבות מוצעות. ולא להיות רק שחרור לחץ, ונטילציה או קיטורים. הוא צריך להיות מכבד, ומאפשר מקום לכולם, גם אלו שבדרך כלל לא נשמעים. הוא צריך להיות לגופו של עניין, ולא לגופם של אנשים. להיות נקי מחטוטרות אישיות המבוססות על אירועי העבר.

דיון ציבורי הוא הדרך הטובה, המהירה והזולה ביותר להגיע לתוצאה הנכונה, הצודקת והדמוקרטית ביותר. אתן דוגמה פרקטית ממקום אחר, גינת ביל"ו בתל אביב.

עיריית תל אביב הקצתה 800,000 ש"ח לשיקום הגינה. במקום לעשות מה שכל עירייה אחרת הייתה עושה – שכירת מתכנן, תשלום הון עתק על ייעוץ, ביצוע הפרויקט, התדיינות אינסופית עם מי שלא מוצא חן בעיניו, ולבסוף מקצה שיפורים ושינויים שעולה עוד כסף ומשאבים. (נשמע מוכר?) עשתה העירייה את המעשה הבא:

היא פרסמה בפייסבוק את תכניות ועלויות השיקום וביקשה תגובות. לאחר מכן, כל שבוע היא פרסמה שאלה פרקטית אחרת לגבי שיקום הגן, הציעה מספר אלטרנטיבות ובקשה את התייחסות הציבור. התגובות היו יוצאות דופן. מרגע שהציבור באמת נדרש להביע את דעתו, ניתן לו מספיק מידע והוא נדרש להחליט בין אלטרנטיבות – ההיענות הייתה מדהימה. ומה שמדהים שאנשים העלו תשובות לשאלות נוספות שהעירייה לא ידעה אפילו לשאול. מעבר לכך, אנשים לא רק ענו תשובות והעלו הצעות חדשות, הם גם התנדבו לעבוד וליישם את מה שהציעו. בסופו של דבר ייבנה גן מתאים ונכון יותר, במעורבות גבוהה של תושבים, בנראות ויחסי ציבור טובים לעירייה ובעלות הרבה יותר זולה. (ראו אתר "תושבים עושים עיר").

לכן, תיק הכלים שמוצע למועצה צריך להיות כזה שמעודד ומאפשר דיון ציבורי חופשי ויעיל ככל הניתן. הצעה שמגבילה את הדיון והיכולת לדון בנושא מסויים היא פסולה בעיני. וכל הצעה, בשם היעילות, להשאיר את הדיון בידי מתי מעט "מומחים לעניין" לא נכונה.

אני יודע שאני יוצא נגד הרפלקס המותנה הקיבוצי של "תשאירו להם למעלה להחליט, הם יודעים הכי טוב". נכון, הם יודעים, אבל אנחנו, כולנו – יודעים אפילו טוב יותר. אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שגבעת חיים תיראה, מה יהיה היחס בין פיתוח ושימור, בין ירוק לאקרשטיין. אנחנו יודעים עד כמה אנחנו רוצים להיות חברת מופת וצדק חברתי, מה אנחנו רוצים להציע לחלש ולנזקק, מה יהיה היחס שלנו לפנסיונר ולעובד. אנחנו יודעים מהי ליבת הערכים שעל פיה אנחנו רוצים לנהל את מערכת החינוך שלנו. מהו עולם הילדות שאנחנו רוצים לברוא לילדינו הקטנים. אנחנו יודעים מה צריך להיות המנוע הכלכלי של היישוב, עד כמה עליו להיות יצרני ויוזם ועוד ועוד.

סליחה, טעות. אנחנו עוד לא יודעים. אנחנו נדע אם נדון בכל אלו, ונגלה גם מה אחרים חושבים ונדע גם לחיות עם אי ההסכמות וגם להגיע לפשרות. ועל מנת שזה יקרה, צריך ארגז כלים שפשוט יאפשר לנו לדבר זה עם זה.