מאז אותו עלון חגיגי, בו כותבים באופן מסורתי בכתה יב', לא דרכה עטי בין דפי שורות העלון. אם להיות כנה, גם הרבה שנים אחר כך לא ממש התענינתי בדברים הכתובים בעלון.

עצמאות כלכלית, קבלה לחברות, אי קבלה לחברות, הפרטה, סבתא שלי מתה לפני היום הקובע, סבא שלו מת יום אחרי, כל המושגים האלה היו מאוד רחוקים ממני. באיזשהו מקום, ילדותי ותמים, האמנתי תמיד שיהיה מי שידאג לי. אני זוכרת תחושה מאוד ברורה של ביטחון באותם אנשים שם למעלה, במעלה הגבעה, מעל חדר האוכל, אותם האנשים שתפקידם המוגדר הוא לדאוג לטובת הכלל, החי במורדות אותה הגבעה.

בשנים בהן למדתי במכללת אורנים, לקחתי קורס מאוד מעניין העוסק במהות קהילה שיתופית. אחד המושגים הזכורים לי מאותו הקורס הוא 'מדד השפה', כלומר, האם ההנהגה והקהילה מדברים באותה השפה. לשפה ישנה משמעות מאוד גדולה בקהילה, כי ההנהגה יכולה בכוונת תחילה לדבר בשפה שאינה נהירה לכל. כך יכולה ההנהגה לנצל את כוחה של הבורות ולעשות כרצונה וכטוב בעיניה (ע"ע "חיזוק המשילות"). מן הצד השני הנהגה יכולה לדבר בשפה ברורה ופשוטה כך שכולם יבינו והדברים יהיו שקופים וידועים לכל.

לאחרונה אני מרגישה באופן קיצוני כי ישנן בקיבוצנו כמה שפות שונות בהן מדברים אנשים שונים.

לצערי, בהיעדר תרגום ראוי, עולה כרגע מתוך בליל השפות הזה ניחוח ברור ומובהק של אינטרסים אישיים וחוסר צדק ויושר.

דברים אלה נכתבים על מנת להבין את מהות השפה, להבין את מהות קיבוצנו ולנסות לקבל תשובות על שאלות הנשאלות בקרב ציבור רחב של אנשים ולהלן מקצתן: כיצד יתכן שבקיבוצנו ישנם אנשים העובדים תחת כמה כובעים, המשקפים ניגוד אינטרסים ברור, ואף אחד לא אומר על כך כלום?

כיצד יתכן שחוק מוזר על מועדי ההרשמות בשכונות הראשונות לפני ארבע שנים, קובע היום את סדר ההרשמה לרכישת בתים בתוך הקיבוץ, על ידי הבנים השניים?

וכיצד יתכן שאף אחד לא שמע על חוק זה וחוקים מוזרים אחרים לפני כן?

כיצד יתכן ששכונת הרחבה שלמה שילמה סכומי כסף כה גדולים למינהלת ועד היום לא קיבלה פירוט בשביל מי או בשביל מה שילמה?

כיצד יתכן כי אנשים שחיים כאן יותר משלושים שנה בהגדרה כזו או אחרת (נשואים ל…) אינם רשאים לקבל זכות בנייה כמו כל שאר החברים?

כיצד יתכן כי בתים השייכים לקיבוץ ומועמדים למכירה, עולים כל כך הרבה כסף בעוד שבקיבוצים אחרים אותם הבתים נמכרים בחצי מהמחיר?

וישנן עוד כל כך הרבה שאלות על משילות ועל שקיפות ועל בהירות.

יתכן שיגידו, כי שאלת השאלות הללו מעידה על חוסר התמצאות מוחלטת בתקנונים ובחוזים, אך אותם חוזים ותקנונים כתובים באותה השפה שרבים מאיתנו אינם מבינים. מה גם, שאת השאלות האלה לא אני המצאתי, אני שומעת אותן השכם והערב בקרב קהילתנו הגדלה.

ברור לי שעל כל השאלות יש תשובות, מה שלא ברור לי זה, כיצד יתכן שהאנשים החיים כאן בקהילה הזו אינם יודעים את התשובות.

שפה משותפת היא מצרך נדיר בימינו, אך שפה משותפת היא הכרח, שבלעדיו תתחזק המרירות, תחושת התיסכול תגדל ובסופו של יום ילכו כאן בשבילים אנשים מתוסכלים שלא מאמינים במערכת ובמי שמנהל אותה.

אני לא חברה בקיבוץ, אין לי זכות הצבעה, סבא וסבתא שלי מתו לפני היום הקובע, ועדיין לא ביררתי מתי נרשם, אי אז, אח שלי לשכונת ההרחבה בה הוא מתגורר, כך שאני אפילו לא יודעת מהם הסיכויים שאי פעם אהיה כאן חברה. כל זאת, מבלי לשער אילו מיני חוקים חדשים ומשונים לא פחות, עוד עשויים לצוץ בבוא העת. אולם, למרות כל זאת, אכפת לי מהקיבוץ וחשוב לי מה שקורה בו. אכפת לי מהאנשים, אכפת לי מהמקום. ילדי משולבים במערכת החינוך של הקיבוץ ומבלים בו זמן רב עם משפחתם הרחבה, אני עובדת כאן וכך גם בעלי ואנחנו רואים במקום את ביתנו גם אם לא נזכה לגור כאן אי פעם. בעבודתי אני ניצבת בצומת חברתית ושומעת אנשים רבים וסיפורים אישיים רבים וכואב לי מאוד לראות את הפער שנפער בין הנהלת הקהילה לבין חבריה, שרוצים להבין את השפה הפשוטה והברורה של קהילת גבעת חיים איחוד.

תגובה :

קראנו את מכתביהם של אלה ויותם. לפני שנתייחס אנו מבקשים להבין יותר לעומק את הנושאים שהועלו ונדאג לקיום פגישה בהקדם.

 שמוליק ואייל

 

2 Responses to על שפה וקהילה / אלה מירון (זיו)

  1. יוסי בליך הגיב:

    לאלה שלום,
    קראתי בעיון רב את מאמרך, ואני יכול להבין את התסכול והכאב שהוא מבטא. אני חייב לציין שהתקנון שייצרנו עבור זכות הבנייה בשכונת הבנים לא נעשה בכוונה רעה כדאי לסדר מישהו או לקבל איזה שהוא רווח נסתר של הממסד מפני חבריו. גם אני שבהחלט תמכתי והייתי מעורב בשינוי, מודה שלא הבנתי את כל ההשלכות בתקנון זכויות הבניה לשכונת הבנים,
    בדיעבד הרחבת שכונת הבנים היא אחת מההצלחות הגדולות ביותר של גבעת חיים איחוד המתחדשת, ו80 משפחות חדשות תוך חמש שנים הוא חלום שאף אחד מיוזמי השינוי לא חלם שיהיה כה מהר וכה מוצלח.
    במדינת ישראל בה נושא הדיור לזוגות צעירים נהפך לבעיה הכי קריטית בגלל מחירי הדיור המטורפים שכמעט שום זוג ללא עזרת הורים בסכום משמעותי (בין 300,000 ל500,000 שקל) אינו יכול לחלום ולקנות בית פרטי וגם אז עדיין הוא זקוק להשתעבד למשכנתא חודשית לתקופה של 20 עד 30 שנה, בא קיבוצינו ומאפשר בית פרטי במחיר יותר מסביר בהרחבת הבנים שלנו, וכפי שצינתי כבר כמה פעמיים מתנה בסדר גודל של מליון שקל. אז מה קרה אצלנו, ראשית אף אחד לא חזה הצלחה כזאת גדולה, אני מזכיר לך ששנים על גבי שנים לפחות 20 שנה הייתה הגירה שלילית של בנים מהקבוץ וכל מה שניסנו כמו לימודים חינם או שנות חופש כמעט אפשר היה לקרוא לזה שוחד, לא עזרו לשכנע את הבנים להצטרף אלינו, אני עדיין זוכר פגישה בבית שלי שיזהר ניסה לשכנע את בני אודי שירשם לבניה בשכונת הבנים כדאי שנוכל להתחיל בבניה כולל הבטחה אישית תרשם ואחר כך תמחק את שמך ללא קנס כספי (איזה מזל שהוא לא מחק).
    אז מה קרה שמצד אחד שכונת הבנים היא הצלחה אדירה ומצד שני כל כך הרבה בנים וההורים שלהם ממורמרים. ראשית ההגדרה והמטרה של שכונת הבנים הייתה לא נכונה והיינו צריכים להגדיר ששכונת הבנים כמו שמה, נבנית לתת פתרון ראשית לבנים שלנו מגיל צבא ועד גיל 40 ורק אחר כך ובמידה ולא נמצא בנים שרוצים לבנות שם ניתן זכות לנכדים שאינם בני קיבוץ להצטרף ולבנות בה. מה שקורה שייצרנו מצב אבסורדי שיש משפחות ולהם יש יותר מזכות אחת לרוב לשלוש בתים, אשר מחלקים אותה לנכדים שכבודם במקומם עומד, ובאמת יש זוגות אשר זכינו שהם הסכימו להצטרף לקהילה שלנו וכבר היום תרומתם עצומה. ואין ושלא ישמע שאני נגדם. אבל מכיוון שמספר הבתים הוא מוגבל יוצא שבסוף זה בא לצערי על חשבונך בת ובן קיבוץ שפה חייתם ופה ביתכם האמיתי. כאשר משפחה שההורים שלהם נפטרו לפני היום הקובע יש רק זכות אחת לבניה בשכונה. המצב כל כך אבסורדי הוא שאודי בני שהוא חבר קיבוץ יש זכות לבן בשכונה (ילדים בבית הספר היסודי שרק בעוד יותר מ20 שנה יצטרכו לבנות בית) לפני אחד מבני שיבדלו לחיים ארוכים שהם בסביבות השלושים.
    אבל שוב אני חייב להדגיש שכל תקנון הבניה לשכונת הבנים נעשה בצורה שגויה, אבל ללא שום זדון ובמטרה סמויה לדפוק את החברים.
    ועכשיו מה הלאה, לצערי את התקנון אין אפשרות מבחינה חוקית לשנות ואת ההרשמה ל144 הבתים יש והיא תישאר כפי שהיום. למרות זאת אני יודע שהקיבוץ מנסה לקבל אישור מהמנהל לבניית 100 בתים נוספים בתוך שטח המחנה (יש מקום אבל צריך אישור מהרשאיות), ואת החלוקה לזכיות הבניה נצטרך לנהל הפעם בצורה הרבה יותר חכמה וצודקת כולל אפליה מתקנת למשפחות שההורים שלהם נפטרו לפני היום הקובע ואני מקווה שבנים כמוך יהיו בעדיפות ראשונה.
    לצערי אין לי בשורות יותר מדי מעודדות אבל אולי יש איזה אור בקצה המנהרה וזה לא קטר שנוסע מולנו. בנוסף לכך אני קורא לממסד לערוך דיון במועצה בהקדם האפשרי.

    באהבה ותודה שאת נלחמת לגור איתנו
    יוסי בליך

  2. נויה לס הגיב:

    אלה מילים כדורבנות. אין ספק שמקומך כאן בבית הזה.
    יוסי יקירי, הרבה צדק בדבריך – וזה כואב, מתסכל ובמילים פשוטות אפילו לא פייר.
    מקווה ששמוליק ואייל ייזמו מפגש הסברה, ויוציאו אותנו מהשפה הבלתי ברורה שרובנו לא מבינים. מלבד שלכל בית אב מגיעה זכות אחת בלבד לבניה.
    יש כל כך הרבה ילדים-בוגרים שרוצים להיות חלק מהקהילה הנבנית ולא יכולים לממש את רצונם. ומנגד אחרים שבגלל התקנונים הגיעו לגור כאן למרות שמעולם לא גדלו והתחנכו פה.
    אין צורך להוסיף מילים, יוסי ואלה אמרו הכל.

    ולכל מי שנלחם לגור פה – אומרת תודה.
    נויה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896