הדס כותבת: אבא חי כאן בעמק, נע בין משולש הקבוצים, עין החורש, גבעת-חיים איחוד וגבעת חיים מאוחד. הוא חי מאד את המקום. כביש 581 הוא "גיבור" המופיע בכמה מסיפוריו. ארועים היסטוריים כמו המצור על גבעת-חיים מקבלים  גם הם את חלקם. הוא סיפר על חזירים, נטיעת אבוקדו, צמחי האיזור ופרחיו בשלל צבעים, הורודים, הכחולים והצהובים, הם גיבורים אחרים בכמה מהסיפורים בספר הזה. מצאתי את כתב ידו בעזבונו, המתאר את חוויות חיינו בעמק-חפר, במבט הנותן תנועה במרחב מרובה קווים היסטוריים, גיאוגרפים ובוטאנים של צבעים, מראות וריחות, היוצרים שיכות עמוקה שלנו לחיים כאן; של אדם לנוף חייו.

אוניות געגועיי / מוקי צור

אניות געגועי ספרו של אלישע  פורת שיצא  בימים אלו הוא ספר מופלא. ממוארים (  זיכרונות שבמסורת   הצרפתית  מבקשים להודיע כי אין הם מיועדים להזכיר או להעיד אלא לספר סיפור). בספר יש  אמנם  זיכרונות המהולים  בווידויים, אך גם תיאורי נוף וביטוי למצוקת אדם בתהליך צמיחתו. באים בו לביטוי רגישות וענווה רבה של  סופר  מיוחד שביקש להיחלץ מגורל אביו ולהמשיך אותו בעת ובעונה אחת. . כחלוץ ביקש האבא שחי בתקופה אחרת להתנזר  מביטוי עצמי  ולמרות זאת  כל הזמן עסק בכתיבה, בתרגום, בחיי רוח אינטנסיביים. אלישע בנו ביקש להיות אמן המילה, המעורה  בטבע ובעבודה ומבין שהוא  איש  רוח  בעל חושים  לצבע ,  לנוף  , איש  שיודע כי  היסטוריה אמיתית  רוויה  רכילות של שוליים זו הרכילות הצובעת היסטוריה לא פחות מחידקים, תותחים ונפט הצועקים ממחקרים התובעים לעצמם מלכות. רכילות עסיסית  אינה אמנם  היסטוריה  אך  בלי רכילות הצובעת בצבעי יסוד  את  האירועים והתהליכים ההיסטוריה נובלת. הקריאה  המופשטת של  היסטוריה המרוקנת מסיפורם של אנשים  לא  רק שהיא משעממת אלא היא מזייפת את המציאות האנושית  במרחב ובזמן. אלישע  לא מתיימר  לכתוב  היסטוריה . הרי הוא למד  בבית הספר כי יש גם נפוליאונים ומרכסים, יש גם מאיר יערי'ם ובן גוריונים . ברשימותיו אלו הוא מערער על בלעדיותם. לדידו  חיילים בעמדה עצובה  בגולן  במלחמת יום הכיפורים ודמותו שלו נטול חולצה  המנבא מערכה ארוכה , קופסאות  השימורים הניתכות עליו על ידי חיילים  שגעגועיהם הביתה  צינזרו את יכולתם  להבין את לוח הזמנים הנורא כל אלה הם היסטוריה. לא פחות מהמפות והחלטות הממשלה. . נדמה לי כי הוא הבין שההיסטוריה של  השמועות אותו מחקר של קדוש  ההיסטוריונים מרק  בלוך חשובה לא פחות משער  הניצחון בליבה  של פאריס.

אלישע לא מספר  אירועים בלבד אלא מציירתפאורה  פסיכולוגית, מגדיר צמחים, שם מילים חכמות ושובבות בפי גיבוריו. והכל מלווה  בזרם תודעה משעשע ומחייך חיוכים אירוניים למכביר.  תיאוריו הם  גם  ווידויים , ותפילות  סודיות וגם קינה  ללא כתובת.

עמק חפר על פרחיו, על שרידי החברות ששקעו בו, על  צלקות המלחמות והגעגועים  העולים בו  מצטרף   לעלילות האנשים החיים בו. יש בספר החדש הוכחה מובהקת שהמקומי יכול להיות האוניברסלי. הרבה פעמים כשאתה  קורא מסות אוניברסליות בהתכוונותן אתה מגלה כי הן חוטאות בפרובינציאליות מרגיזה. לא  כאן. אתה  רואה  זאת  בתיאור האורחים המגיעים מן העולם הגדול לקיבוץ. במפגש  של הסופר עם דמויות שבשדה ובכרם של עין החורש הופכות לבוהמה בתפארתה.

באחת מהרשימות מתאר אלישע את תחושתו כי צילום ילד בתקופת השואה איננו אלא צילום שלו עצמו , שזה הכפיל שלו. הוא חש כי גורלו וגורל הילד המצולם היו יכולים להתחלף. כך גם כושר הזדהותו עם רבים מהאנשים שהוא מתאר. תמיד הוא מתאר את החיבור  בין עולמו לבין הגיבורים שהוא מתאר. במיוחד הוא  אוהב  לתאר  את כישלונו  בבניית הגשר עם אנשים שלכאורה  הוא  כסופר היה צריך לפצח את דמותם.  אין הוא  סופר שבורא את גיבוריו ושולט בהם אלא אדם המנסה לחצות את תהומות הנפש והאירועים המלווים אותה ופוצעים אותה ללא הרף.

הספר הזה הוא הקיבוץ האוטופי- אנושי שבו העצים מזקינים יחד עם  האנשים והאדמה מגלה סודות עתיקים ודמויות מכמירות לב. מה שעושה אותו לאוטופי הוא מידת הרגישות, חוסר הייפוי, אהבת האדם.

אחד  הדברים המפתיעים בספר זוהי זיקתו לרשת  האינטרנט.  פורת המסייר ברשת ממשיך את חיפושיו אחרי פרחים וחורבות. הרשת פורשת את עצמה לגלות  סודות  חבויים ואנושיים. כמו חיפושיו אחרי אניות געגועיו, הן האניות בהן הגיעו מייסדי הקיבוץ ארצה. דמיונות של ילדות הופכים ברשת לתמונות ואינפורמציה מדויקת אך שבות על ידי  כך להיות חלק מהדמיון.

בפרק של הספר הוא מתאר פגישה שלו עם אוהב אברהם  בן יצחק המשורר. דרך האינטרנט הם נקשרים מלונדון לישראל.

– למה  אינך מופיע  באינטרנט? שואל אותו האורח .

כעבור כמה זמן מוצא  אלישע  באינטרנט המון ערכים בשמו. מסתבר שחברו הביא לכך שסוס מרוץ יקרא על שמו של אלישע ואז  כל הרשת התמלאה  בשמו של אלישע. מי הסופר  שיכתוב דבר כזה  על עצמו ?

בספר זה עמק חפר עשה זאת שוב. לדעתי עמק זה הוא אוצר רוחני ואמנותי מיוחד במינו. היצירה האמנותית התוססת בו, יצירת הדור השני מחייבת לדעתי אוצרים טובים ליצור תערוכת מילים, צבעים, יצירה כנה ומיוחדת שתבטא אותו כמקום בו העולם נפתח.

אני מודה כי אינני מבקר ספרותי אובייקטיבי ביותר לגבי אלישע פורת.  חלק מהרשימות הללו שמעתי ממנו בעל פה בשיחות טלפוניות ארוכות שנדמה לי שבשבילן הצמדתי כיסא לטלפון הקווי שבביתי. כשהייתי שומע  את קולו  ידעתי זה פרוייקט ארוך ומקסים – הרפתקה רוחנית.  חשבתי אז שזהו זן חדש  של יצירה ספרותית : שיחות טלפון אך הנה לפנינו יצירה זו הפכה לספר ..

מלאכת העריכה  האוהבת לאלישע פורת של הדס בתו ושל דן שביט  הסופר והעורך, האיורים של יעקב  גוטרמן הופכים את הספר לפנינה של ממש..