על חינוך קיבוצי מתחדש, כתבה 2

בעקבות ההרצאה של יעריב יערי בספטמבר, ובהמשך למאמר הקודם, להלן החלק הראשון של סיכום ההרצאה. חלק זה של הסיכום מתמקד בניתוח המערכת הקיימת ולמה בכלל כדאי לשנותה. החלטתי לסכם את רוח השיחה כהבנתי, ולא להביא תמלול או תקציר. כמו כן לקחתי את החופש להרחיב ולגלוש פה ושם. השיחה עצמה הוסרטה והועלתה ליוטיוב (חפשו 'יעריב יערי') ומאוד מומלץ לראות את המקור המרתק.
ראשית אתחיל בהבהרה – יעריב הדגיש כמה וכמה פעמים במהלך השיחה שהרוב המוחץ של אנשי החינוך, מנהלים ומורים, ותיקים וצעירים, הם אנשים מצוינים, ערכיים ומוכשרים ביותר. גם בתי הספר הקיימים הם לרוב סבירים ולא גורמים לטראומה בלתי הפיכה לתלמידים. נראה שמשגב השתפר משמעותית בשנתיים האחרונות. הביקורת שתובא להלן היא ביקורת על 'המערכת' שיצרה מצב בו קשה להביא את היכולות הגבוהות של הצוותים החינוכיים לכדי מיצוי אפקטיבי. מערכת שיצרה מצב בו ברירת המחדל היא חינוך סביר ולא מצוין. כמו כן ברצוני להקדים ולומר שכדאי לקרוא את הביקורת המובאת להלן כהוויתה. המטרה אינה להעביר ביקורת מתוך רצון להעביר ביקורת, אלא כדי לשפר. קיראו את המאמר כאילו יש לכם משאבים אינסופיים להקים את מערכת החינוך של חלומותיכם ואתם מתחילים בבדיקה היכן נדרש שיפור.
יעריב יערי, איש שזוף, אנרגטי, ונעים הליכות, גדל בקיבוץ געש וחבר בקיבוץ מעברות. כיום הוא מנהל בי"ס בשכונת מצוקה בחולון (בי"ס אותו הוא שואף להוציא ממשבר ולהפוך לפנינה חינוכית). בעבר היה מזכיר קיבוץ מעברות, ניהל פרויקט חברתי באופקים, ניהל (ראשון) את בי"ס הדמוקרטי גבעול בגבעת אולגה, ניהל את ביה"ס א.ד.ם סביבה בגעש (בי"ס שהיה בסכנת סגירה והפך תחת הנהגתו לבי"ס מצליח ברוח חינוך קיבוצי-מונטסורי). כמו כן, היה בעבר יועץ לשרת חינוך ויועץ למנהלי בתי ספר מטעם משרד החינוך, וכן ליווה מספר יוזמות להקמת בתי ספר ייחודיים ברחבי הארץ.
יעריב מתחיל את השיחה בסקירה של בתי הספר הקיימים וההיסטוריה שלהם. בתי הספר כפי שאנחנו מכירים פותחו לראשונה לפני כ-200 שנה בפרוסיה ומערב אירופה. המטרה הייתה 'לייצר' חיילים טובים ופועלים טובים, ולשם כך הותאמו בתי הספר. מאז ועד היום בתי הספר לא השתנו בצורה משמעותית. הלוח אמנם הפך משחור-ירוק ללבן, ופה ושם יש מקרן, אך המהות נשארה – כיתה של ילדים באותו גיל יושבים ביחד ועושים אותו דבר. מולם עומד מורה ומלמד את כולם את אותו החומר באותו קצב. בסוף השיעור יקבלו את אותם שיעורי בית ומדי פעם יבחנו במבחן שיבדוק את התמצאותם בחומר. התיאור הזה אמנם עלול להראות מקומם ומגמתי במקצת, אבל אם נסתכל על המצב הקיים ללא דיעה קדומה ושיפוט – דרך עיני התלמידים – נגלה שלפחות במרבית הזמן הוא דיי נאמן למציאות.
לאחר מכן עברה השיחה לדיון על מטרות ביה"ס. יעריב והקהל בחנו יחדיו למה בכלל שולחים ילדים לבי"ס ואילו כלים, יכולות וערכים אנחנו רוצים שיקנה להם. עלו מספר נושאים. ראש וראשון במעלה – בי"ס הוא בייביסיטר… אבל מעבר לכך יש ערכים מוספים – חיברות, ביקורתיות, בחירה (שידעו לבחור), תרבות (במובן הרחב שלה – שפה, היסטוריה וכו'), חשיפה לתחומים שונים (אומנות, מוזיקה, טבע, ספורט), סקרנות, יצירתיות, אימון והכנה לחיים, הכנה לאקדמיה ועוד. על אלו נוספו המיומנויות – מתמטיקה, כתיבה, עברית, אנגלית וכו'. לאחר מכן ניסינו לענות על השאלה אילו תכנים מתוך קבוצת התכנים הזו צפויים להיות יותר רלוונטיים וחשובים במציאות המשתנה של המאה ה-21 (הילדים שהחלו השנה כיתה א' יצאו לפנסיה בסביבות 2080!). בעולם בו יש פחות ופחות צורך ב-'פועלים', בו מחשבים ורובוטים מחליפים פעולות סיזיפיות, בעולם בו כל הידע, נכון או לא, יושב במרחק שתי לחיצות על מכשיר שאיתנו כל הזמן, בעולם בו קצב השינוי עולה ועולה, סביר שתכונות כמו יצירתיות, עצמאות, חשיבה ביקורתית, יכולות בין אישיות, רגש, שיקול דעת, כישרון אומנותי, סקרנות, התמודדות עם אי-ודאות ועולם משתנה, וכו' – יתפסו מקום חשוב יותר ויותר. את הפסיכולוגים והמטפלים לא יחליפו מכונות. את האדריכל או המעצב לא יחליף רובוט. אותן תכונות ויכולות של 'מותר האדם מהמכונה' – בהם כדאי שביה"ס יתמקד.

על המסרים הסמוים
נשאלת השאלה האם בתי הספר הקיימים היום מטפחים את היכולות הללו?
לדעתו של יעריב בכדי לענות על שאלה זו אין די, וכמעט לא חשוב לבחון את החומר הנלמד או את 'מה שכתוב על קירות בית-הספר'. חשוב הרבה יותר להבין את המסרים הסמוים העוברים לילד. את ה-'איך' ולא את ה-'מה'. לדוגמא – בביה"ס מלמדים שחשוב לכבד ולקבל את השונה. עם זאת, כל הילדים בכיתה הם בני אותו גיל, מצופים ללמוד את אותו חומר לימוד באותו קצב, ונבחנים באותו מבחן עליו הם צריכים לענות באותן תשובות. איזה מסר נקלט בצורה חזקה יותר – המסר הגלוי שמלמד 'לקבל את השונה', או המסר הסמוי, שחוזר על עצמו שוב ושוב – 'אתה כמו כולם, תישאר כמו כולם' ? וודאי שהמסר הסמוי.
ועוד דוגמא – הפעם שלי (מתן) שתבהיר את הנושא. מדובר על סיפור אמיתי – אפיזודה קטנה שהתרחשה השנה בכיתה ב' בבי"ס משגב. לא הרת גורל ולא בהכרח מייצגת במדויק את הנעשה בשאר כיתות ביה"ס, אבל כן מבהירה את נושא המסרים הסמוים, וכן סביר שחזרה על עצמה בשינויים אלו ואחרים גם בחלק מהכיתות האחרות. ומעשה שהיה כך היה. כיתה ב' קיבלה מטלה לפתור 3 עמודים בחוברת התרגילים. אחת התלמידות סיימה את התרגילים במהירות וביקשה להמשיך ולפתור עוד תרגילים מעבר לנדרש ולהתקדם בחומר. המורה ביקשה ממנה להשלים עבודות משיעורים אחרים, אך נענתה שגם את אלו התלמידה החרוצה כבר סיימה. לא צריך להיות יאנוש קורצ'אק כדי להבין שבראיה חינוכית – אין ספק שיש כאן הזדמנות נהדרת לעודד אותה להמשיך ולהתקדם בחומר, ואפילו עם מילה טובה. הדבר יתן חיזוק חיובי לסקרנות הטבעית שלה, יחזק את הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות שלה ובנוסף – יקדם אותה בחומר הנלמד. לחלופין – אפשר לשבח אותה על ההישג ולבקש ממנה לעזור למתקשים. גם בדרך פעולה זו נשיג את חיזוק הדימוי העצמי והמסוגלות שלה, (אולי אפילו ביתר שאת), נסייע בהטמעת החומר (אתה לא באמת מבין משהו עד שלימדת אותו), בפיתוח יכולות בין-אישיות ואינטלגנציה ריגשית (לראות את המציאות דרך עיני הילד השני ולנסות להבין היכן הוא מתקשה). כמו כן נקבל הטמעה של ערכי עזרה הדדית, ו-'על הדרך' – ניתן עזרה אמיתית לילד המתקשה. לצערי המורה לא איפשרה לילדה להתקדם בחומר וגם לא לסייע למתקשים, אלא ביקשה ממנה לעבור שוב על החומר. וכאן כמובן עולה השאלה – למה? כבר אמרנו שהצוותים החינוכיים הם לרוב איכותיים וערכיים – כך גם במקרה הזה. האם המורה לא מבינה ולא רואה את היתרונות החינוכיים הרבים בלאפשר לילדה להתקדם בחומר או לסייע למתקשים? ודאי שהיא מבינה. אז אם כן – למה? התשובה נעוצה באופי המערכת ובמבנה שלה. בתוך המערכת הנתונה המורה בחרה בדרך הפעולה ההגיונית והנכונה ביותר. ילדה שתתקדם בחומר עכשיו תשתעמם בשיעור מחר. אי אפשר לדרוש מילדה בת 8 לשבת במשך שיעור שלם ולהקשיב להסברים על חומר אותו כבר הבינה אתמול. הדבר יהיה כמו לשים מכשול בפני עיוור, והתוצאה תהיה בהייה חסרת מטרה במקרה הטוב, והפרעה לכל הכיתה והרחקה במקרה הרע. האופציה של לשלוח את הילדה לתת עזרה לילד מתקשה גם בעייתית. העזרה תרעיש ותפריע לילדים האחרים להתרכז. אולי הילד המתקשה יקבל 'קיצור דרך' והילדה תפתור את התרגילים במקומו (למורה באמת אין יכולת לוודא שזה לא יקרה כי הכיתה מונה 34 ילדים) – ואז – איך הוא ילמד – ומה יהיה במבחן? עצוב להבין שבמערכת הנתונה המורה באמת קיבלה את ההחלטה הכי הגיונית, אך עם זאת החלטה זו לא משרתת את אותן יכולות ותכונות שאנו רוצים לטפח בילדים.
במהלך ההרצאה ניתנו עוד דוגמאות שונות ל-'מסרים סמויים'. רובן מסתכמות למסר סמוי אחד שבניסוח קיצוני ומעט מוגזם אומר שהכיתה היא שורת ילדים המתקדמת באותו קצב לעבר אותה מטרה. אל תנסה לשבור את השורה ולהתקדם יותר מהר, אל תנסה להתקדם לכיוון אחר, וחס וחלילה אל תישאר מאחור. אמת, מנהלים ומורים נפלאים עושים ימים כלילות כדי להעביר מסרים אחרים, לנסות לעודד את היצירתיות, לתת תמיכה אישית ופרטנית, לתת תגבור, לתת העשרה, אבל הטון הכללי של הדברים נשאר.

לא צריך להגזים…
אכן עולה השאלה האם האפיזודה הקטנה אותה תיארתי בצורה כה דרמטית היא בגדר טרגדיה – והתשובה היא כמובן – לא. האם הדבר ישבור את רוחה הצעירה של הילדה וידכא את סקרנותה הטבעית? סביר שלא. כמו שיעריב אמר בהרצאה – בי"ס הוא רק בי"ס. יש גם בית והורים ומכלול תכונות מולדות. אבל האם סביר להניח ששנים-עשר שנות לימוד בהן חובים עשרות אפיזודות קטנות כאלו, עשרות 'מסרים סמויים' כל יום לא ישאירו כל חותם על אותן תכונות שביקשנו לעודד? המסרים הסמויים מחלחלים ושוקעים יום אחר יום, שעה אחר שעה… לאט לאט המשקעים מכסים את הסקרנות, מעכירים את היצירתיות, ומכבידים על הכנפיים הצעירות.
במהלך ההרצאה עלתה שוב ושוב שאלה דומה מהקהל, בניסוחים שונים. אם בתי הספר הם כאלו – איך בכל זאת יצאו מהם אנשים מקוריים יזמיים ומוצלחים? איך ניתן להסביר שמערכת זו הולידה דורות שהפכו את ישראל ל-START UP NATION? חתני פרס נובל? אמנים, יזמים, יוצרים, אדריכלים, מהנדסים – למעשה כולנו – גדלנו 'במערכת' וסה"כ יצאנו בסדר…
ניתן לחלק את התשובה לכמה מישורים. ראשית, כאמור, צריך לשים את הדברים בפרופורציה. בי"ס הוא רק אחד מהגורמים המשפיעים על התפתחות האדם. עם זאת, זה קצת חבל שכששואלים את האנשים שמובילים את המדינה בתחומים שונים – תעשיה, היי-טק, אקדמיה – מאיפה זה בא להם, כמעט כולם אומרים שזה למרות ביה"ס, ולא בזכותו. שנית, כשאנו באים לבחון את מערכת החינוך חובה עלינו להתעלות מעל האמירה ש-'היה בסדר אז יהיה בסדר' ולנסות לנתח את הדברים בצורה יותר חדה. לא להסתפק בקיים אלא לשאוף לשפר ולשפר ללא לאות. כמה חתני פרס נובל וחברות סטארט-אפ נוספים היו יכולים להיות פה אם המערכת הייתה שונה? אין לדעת. כמה סכסוכים, פרשיות, שחיתויות, הטרדות, התלהמות, ואלימות היו יכולים להיחסך? באמת אין לדעת. אבל כמה שעות וימים היו נחסכים מהורים מודאגים שנקראו לביה"ס בעקבות ילדים שכל חטאם היה ש-'לא יישרו קו', שקצב ההתקדמות שלהם שונה מהקצב המוכתב? ילדים שהתקדמו לאט מדי או מהר מדי בחומר? ויותר חשוב מהזמן והדאגות של ההורים – איזו השפעה יש לאירועים אלו על הילדים? אותם ילדים שיושבים בכיתה משועממים כי אינם מבינים או כי הבינו מזמן. בין אם יתמרדו ויפריעו לכיתה ובין אם יוותרו ויבהו בלוח, בין אם תהיה זו תחושת כישלון מלאכזב הורים ומורים בשל יכולותיך הכביכול נמוכות, בין אם תחושת כישלון מלאכזב הורים ומורים בגלל שאתה מפריע כל הזמן, ובין אם זה לשקוע לנמנום חושי נח בגיל בו הסקרנות צריכה לבעור בעצמותיך – ההשפעה על הילדים אינה חיובית.

אבל מה עם רוב הילדים?
אבל מה עם רוב הילדים? אותם ילדים שאינם בקצות הסקאלה? האם גם להם המערכת אינה טובה? התשובה הכנה היא שאין ספק שאלו שסובלים מהמערכת יותר הם אלו בקצות הסקאלה – התלמידים שמתקדמים 'מהר מדי' (רק בבי"ס יש דבר כזה) ואלו שמתקדמים לאט מדי. עם זאת, יעריב מדגיש את מה שכולנו יודעים – כל הילדים שונים זה מזה. הם באמת שונים. תחומי עניין, קצב לימוד, שיטות לימוד, טמפרמנט, תחומי חוזק – לכולם יש סקאלות וגוונים ותתי-גוונים. השילובים הם אינסופיים וברור מאליו שמה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר. כמה מאותם ילדים הולכים עם חיוך לביה"ס? כמה עם להט? אין ספק שלא מעט. אבל האם זה ימשיך גם בשנה הבאה כשאולי נקבל את המחנכת ההיא שאף הורה לא רוצה לקבל? אותה מחנכת שהשלימה עם 'המערכת' ואוהבת את הכיתה שלה 'מיושרת'? גם במרכז השורה יש ל-'יישור הקו' מחירים.
לסיכום – גם אם מערכת החינוך היא 'בסדר', האם מישהו באמת מאמין שהיא מביאה את הילדים למיצוי הפוטנציאל הגלום בהם – תרבותי, חברתי, יצירתי, אומנותי ואינטלקטואלי? האם כולם הולכים לבי"ס שמחים, מתרגשים, להוטים ללמוד ליצור ולהתפתח? נכון הדבר שאף מערכת לא תצליח להביא למיצוי מלא של הפוטנציאל, ואף מערכת לא תשמח ותרגש את כל הילדים כל הזמן, אבל חובתנו כהורים וכקהילה להמשיך ולנסות, להמשיך ולשפר, להמשיך ולשנות ללא לאות.
אבל האם זה בכלל אפשרי? ואיך עושים את זה? והאם זה ישים? במאמר הבא אסקור את המשך השיחה עם יעריב, בה הוא הציג את הצעתו לשיטה טובה יותר, וכמו כן את היחס של משרד החינוך לשיטות 'אלטרנטיביות' כאלו. לאלו שלא ראו את ההרצאה אפיג את המתח בספוילר קטן – כן, יש שיטה, כן, היא כבר יושמה, כן, היחס של משרד החינוך חיובי, כן, התוצאות טובות, וכן – גם אנחנו יכולים – YES WE CAN!

לכתבה הקודמת של מתן