בערך בדקה ה-20 של המשחק – סליחה הראיון – עוזי נבון משגר טיל לחיבורים. "אני מלך השערים של הכדורגל הישראלי בכל תולדות המדינה", הוא פוסק.

אני מתעניין מיד מה תהיה לדעתו תגובת הקורא אלון (האווירון) מזרחי, הנחשב כמלך הכיבושים עם 206 ועוזי ממהר להסביר. "יש לי סביב 700 שערים, שכל אחד ואחד מהם תועד בידי אבי, שמואל. להבדיל מאלון מזרחי ששיחק רק בליגה הבכירה, אני שיחקתי בליגות נמוכות וכך למשל, במשחק מול הפועל ינוב שהסתיים בתוצאה 17:0 לנו, הבקעתי 13 שערים".

השיחה עם עוזי (78) משרטטת את תולדות הכדורגל בגבעת חיים, בהתחלה מאוחד ואז איחוד, מעיניו של מי שהיה כדורגלן מחונן עד כדי כך, שקפטן נבחרת ישראל הודיע שלא ישחק עמו משום שחשש למעמדו – אך בל נקדים את המאוחר.

עוזי נולד בקיבוץ הבונה, מקום שאינו קיים יותר. "הקיבוץ היה ממוקם ליד הכביש לרכבת בחדרה ואני תמיד מספר שנולדתי ביער חדרה", הוא אומר בחיוך. "ההורים, שניהם מצ'כיה, הכירו שם. חלק מחברי הקיבוץ הקימו את קיבוץ דורות ואילו הורי הגיעו לגבעת חיים מאוחד".

בעיטת פתיחה

כבר מגיל צעיר דבק בו החיידק המפורסם. "הייתה בר-מצווה לכיתה ורק אני לא הגעתי. איפה הייתי? כמובן שבכדורגל", הוא מספר. בגיל 15 החל להתאמן במגרש הישן של המאוחד, לא זה שאתם מכירים מעבר לכביש. "המגרש הראשון של המאוחד היה בצד השני, מול חוגלה. המאמן היה אליהו שולר ששיחק בזמנו במכבי ת"א ונחרת ישראל והתאמנו שם יוסי כפרי, אורי מירון, יענקלה הורביץ, גבי פלד, אני ואחרים". ואז, כמו בסיפורים, הגיע המשחק הראשון. "הייתי בן 15 וחצי ולמרות ששיחקו רק מגיל 16, שולר אמר לי 'היום אתה משחק'. זה היה משחק נגד הפועל עפולה – וכבשתי את השער הראשון שלי. בסיום אמר לי שולר שמעכשיו אני משחק".

במהלך הקריירה שלו שהתפרשה על כ-25 שנים, שיחק עוזי רק בקבוצה אחת – הפועל גבעת חיים. "רוב הזמן נדדנו בין ליגה ג' וליגה ב'. הצלחנו לעלות שלוש פעמים לליגה א' שהייתה אז הליגה השנייה בישראל אחרי הלאומית. בכל שלוש הפעמים – ירדנו לליגה ב' לאחר עונה אחת".

הוא מספר על המציאות של כדורגלן קיבוצניק. "היינו חובבנים, רובנו עבדנו בחקלאות והתאמנו פעמיים בשבוע עם משחק בשבת. הייתה שחיתות נוראית ולנו פשוט לא היה כסף כדי לקנות משחקים".

מעבר לכך, לא פעם הייתה לעוזי תחרות ממקום לא צפוי. "הייתה לי תחרות קבועה עם ההגנה שלנו שנהגה להבקיע שערים עצמיים רבים (לא נזכיר שמות שכולכם מכירים) ולמשל, במשחק הפותח של ליגה א', שיחקנו נגד זכרון יעקב. ניצחנו 4:3 כשאני כובש ארבעה וההגנה שלנו כובשת שלושה שערים עצמיים, כך שזכרון לא כבשה כלל במשחק הזה".

עוזי שיחק כחלוץ מרכזי, חולצה מספר 9. "מי שעזר לי מאוד לכבוש הם מי ששיחקו באגפים. מצד שמאל שיחק גבי פלד שהיה מרים באומנות ובישל לי שערים רבים ומצד ימין שיחק חיים מזרוביץ' (מזור) מהמאוחד שנהרג במלחמת יום הכיפורים והיה השחקן הכי מהיר בליגה. באחת הפעמים ששיחקנו בליגה א', שיחקנו מול מכבי נתניה הגדולה של שפיגלר וסרוסי שירדה מהלאומית. הפסדנו בנתניה 12:2 וחיים הבקיע את שני השערים. באותה עונה שפיגלר הבקיע 44 שערים, אני 43 וסרוסי 42. הם עלו ללאומית ואנחנו ירדנו לליגה ב'".

במקביל, הלך ונוצר גרעין קשה של אוהדים. "אבא שלי ניהל את הקבוצה, ניהל רישום מדוייק של כל השערים והיה האוהד מספר 2 שלי אחרי שלמה אקשטיין. במגרש שמעו את הצרחות של אלי ורפל ובשלב מאוחר יותר את הצעקות של אורי אסטליין. גדעון ליבר מהקיבוץ היה שופט בליגה ובמשחקים ששפט אותנו, תמיד דאג שניתן גולים".

שריקה למחצית

צריך לזכור שלמרות החיים סביב הכדור, היו גם ובעיקר חיים אמיתיים. "ברוך אזניה (חבר הכנסת הראשון מגבעת חיים) היה מחנך שלי ובכל יום ראשון היו לו שתי שאלות קבועות: 'נו עוזי, כבשת גולים? עשית שיעורים?' וגם רבים אחרים בביה"ס נהגו לברך אותי או להקניט אותי בהתאם לתוצאות".

בסיום הלימודים יצא לשנת שירות בנוער העובד בנתניה. "דאגו שאהיה קרוב כדי שאוכל להגיע לכל המשחקים בשבת. מצד שני, מיד אחרי המשחקים, בקושי נושם, הייתי חייב להגיע לפעולה בקן וביום ראשון, לא משנה מצב הרגליים, לבקר את החניכים בביה"ס. לא תמיד היה קל אבל אני זוכר את השנה הזו לטובה".

עוזי מספר שהיו לו 10-15 משחקים בכל הקריירה בהם לא הבקיע. ההישגים הללו הביאו במהלך השנים התעניינות משלוש קבוצות מהליגה הלאומית. "הראשונה הייתה הפועל פתח תקווה המיתולוגית שזכתה בחמש אליפויות רצופות", הוא נזכר. "עבדתי בפרדס ואורי לברון, מרכז הענף, שיחרר אותי לאימונים רק אחרי העבודה ולכן המתינה לי בכל פעם מונית בכניסה לפרדס שלקחה והחזירה אותי לפתח תקווה. התאמנתי שם כמה שבועות ואז המאמן בא ואמר לי שרוצים אותי, אבל נחום סטלמך, 'ראש הזהב', קפטן נבחרת ישראל, הטיל וטו על צירופי משום שקפצתי גבוה ממנו לנגיחות וזה משהו ש'ראש הזהב' לא יכול היה לקבל".

ההצעה השנייה הגיעה מחיפה. "למדתי ברופין ויום אחד נכנס מישהו ושאל מי זה עוזי. הוא אמר שהפועל חיפה מעוניינים בי. דורון כבר הייתה גננת והם שכרו לנו בית בשכונת דניה ואמרו – דורון תהיה גננת ואתה תיתן גולים, אבל כבר היינו בהריון עם יובל והחלטנו לוותר על ההצעה". ההצעה השלישית הגיעה מהפועל חדרה. "התאמנתי שם וזה היה נראה טוב, כי היה קרוב, אבל ערן כבר נולד והיו לחצים נוספים מהקבוץ שהפילו את זה".

זמן פציעות

לאחר כ-20 שנים, החל הגוף לאותת. "התחלתי להיפצע יותר וההחלמה לא הייתה מהירה כמו פעם", מספר עוזי. "הגולים כבר לא באו בקלות, אתה מאחר קצת, לא מגיב מספיק מהר ואז הגיע המשחק האחרון בקריירה, נגד הפועל אפיקים בשנת 1981".

מתברר שעד היום יש רבים שזוכרים. "יש דוגמאות אינספור", מספר עוזי בחיוך. "אתמול מישהו חזר מביה"ח 'מאיר' והנהג ששמע שהוא מגח"א, אמר – היה פעם שחקן עוזי נבון אותו הייתי בא לראות כילד. אני לומד בחברותא אצל מוקי צור והיה שם מישהו מאפיקים שכאשר שמע שאני עוזי נבון, אמר לי – אתה עדיין לא מת? כל כך פחדנו תמיד שתיתן לנו גולים וכאמור יש המון דוגמאות".

אנחנו נפרדים ואני, שעוד הספקתי לראות אותו משחק בשלהי הסבנטיז יוצא מהראיון עם המון זכרונות וגם עם הכותרת של "חדשות הספורט" שעוזי הביא לראיון – "נבון נתן את הטון".