לפני הכל ואחרי הכל, כולנו חושבים על ניקו נבון ומקווים כי מצבו ילך וישתפר ומאחלים לו, לאמא קארינה ואבא יובל, שיחזרו כמה שיותר מהר

אם נולדת וגדלת פה במאה שחלפה, הריח הזה לעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

הריח של משק בית-ספר.

בעשר בבוקר של תחילת אוגוסט כבר חם ומריחים היטב את הריח הזה כאשר נכנסים מהחנייה הגדולה אל הכניסה המוצלת של "לגעת בחיות", שם מתכוננות משפחות רבות על עשרות מרכיביהן, להיכנס אל הממלכה הקסומה.

ממול, מתקן את הברז, ירון בנגר מהכיתה שלי, אחד מהמתנדבים הרבים במקום עליהם נרחיב בהמשך. "אני עובד מהבית, הילדים כבר גדלו, אז התחלתי להתנדב פה בסופי שבוע", הוא אומר. "בינתיים זה כבר התפתח לימים נוספים בשבוע. זה עדיף בהרבה מאשר לרבוץ על הספה מול הטלוויזיה, נותן סיפוק וכמי שכבר חגג את יום הולדתו ה-58, אני יכול לתת פה מדי פעם זווית של מבוגר, לרוב אחראי".

מהמזנון ממול מציץ עופר חגי איתו קבעתי ואנו יוצאים מייד לסיור ברחבי הממלכה הזו בה פוגשות חיות באנשים ולהיפך כבר עשרות שנים. "בחודש מרץ האחרון קיבלתי פנייה לקחת את המקום", עופר מספר. "אסף, שהיה יד ימינו של יובל נבון במשך כעשור, החליט לעזוב ולא היה מחליף, סיזל ביקש ממני לבוא כי הדברים החלו להתערער ומאז אני כאן".

רגע, אני מתעניין – מה לך ולחיות? "אין לי איזה רקע מיוחד", הוא מחייך. "הייתה לי כלבה והיו גם כמה חיות כיס, אבל בעיקר יש בי אהבה בסיסית לחיות". ואיך היה להתחיל פה? את מה שקרה לו בחודש הראשון, הוא מתאר "כמו לעמוד עם מטרייה מתחת מפולת שלגים". שום דבר לא הכין אותו למה שמצפה לו.

"זה היה מטורף. חול המועד פסח, ימים שלעיתים הגיעו לכאן כמעט 2,000 אנשים, אתגרים בכל אספקט של הפעילות והרבה מאוד אלתורים. מצאתי עצמי מדבר בטלפון עם ספקים שלא ידעתי מה הם מספקים והייתי אומר – 'שלום, אתה עובד איתנו? תביא כפול שלוש ממה שאתה מביא', הכמות המטורפת של האורחים הביאה לכך שהם חנו בכל חור בקיבוץ, אז העלינו טרקטור על השדה והרחבנו את מגרש החנייה, התורים התארכו פה והשתרעו על 100 מטרים, אז פתחנו שלוש קופות, כל זה תוך כדי שמלא דברים משוגעים קורים: פריצות בלילה, נחשי צפע, חיות נולדות, מתות, נגנבות, ילדים נופלים לבריכות של הברווזים, נאבדים ברחבי הקיבוץ ומה לא. ימים שאני חוזר הביתה עם שריטות על כל הגוף ומנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו ומה בדיוק אני יכול לעשות מחר כדי שזה לא יקרה שוב".

הוא מספר כי אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון עליו אפשר לדבר הרבה, הוא חש כי מצא את מקומו. "כנראה שבתת-מודע שלי חיפשתי את זה. חייתי במשך 15 שנים בכלוב הזהב הנוראי של ההייטק. הייתי שכיר ולא הייתה שם הלימה בין המאמץ לרווח. זו מערה אלקטרונית הסוגרת אותך פיזית ומנטלית מהעולם ומעצמך. איפהשהו בפנים רציתי לשבור את זה".

הוא יצא מהמערה עוד לפני שהגיע אל "לגעת בחיות" אבל כשהגיע, מצא את מקומו ואת עצמו. "יש פה משהו אחר בכל יום, מעין כאוס כייפי ואני יכול להתפתח גם באופן אישי בניהול ופיתוח של עסק וגם לעשות באמצעות כך טוב לכל כך הרבה אנשים וזה שילוב מנצח".

אחד הצרכים הבוערים היה בניית צוות שיתאים למימדי הפעילות במקום. "גייסתי את רוב מי שעובד פה כיום. דקלה היא המנהלת וחוץ ממנה יש כעשרה קבועים ובפסח שהוא פיק מטורף, היו פה כ-60 עובדים, כמעט כולם מעמק חפר ועוד 10-12 מהקיבוץ, מתנדבים מבוגרים וצעירים. יש הרבה מתנדבים מזדמנים ויש הרבה בני נוער שזו נקודה חשובה מאוד לדעתי".

אחרי האיפוס ותחילת הבנייה של הצוות, הוא החל לבדוק ולעבוד על נהלי עבודה, קשרי ספקים ותחזוקה שוטפת. "אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון, הבנתי אט אט את הפוטנציאל הגלום ביהלום הזה. במקור אני מיגור ויש שם פארק שעשועים מצליח שאין בו חיות, אז אם שם זה מצליח הרי שכאן, במרכז הארץ עם חיות ועם מקום שהוא כולו לב ונשמה, בהחלט אפשר גם מעבר לפן הכלכלי – נרצה לראות ולשלב עבודה של אנשים מגח"א מכל הגילאים, המשך וחיזוק קשר הדוק עם מסגרות חינוכיות כמו הפעוטונים, המרכזונים, 'שפרירים', משגב ובנוסף גם מקום שיכול להקנות תרפיה אמיתית למסגרות הרלוונטיות, הנובעת מהמגע עם החיות".

אנחנו מסתובבים ברחבי היקום הקטן הזה, בו כמעט הכל נראה אותו דבר כמו אז, כשהתחלתי לעבוד שם באמצע הסבנטיז: הנה הדיר בו בני יגר לימד אותי לחלוב עיזים, פינת החי בה מיכאל כפרי לימד אותי לגרף והפינה הקטנה ההיא בה בלה שנהר לימדה אותנו שיעורים חסרי תחליף, בעיקר על החיים.

אני שואל אותו על המודל של עסק כלכלי באמצע העשור השלישי של המאה ה-21, הפועל על תשתיות בנות 70 שנים. "שאלה טובה מאוד", הוא אומר. "כידוע, יש החלטה שהכל יעבור לאתר של האורווה החדשה מתחת לבית הקברות, אבל אין שום תאריך קונקרטי, כך שבמובן מסויים אי אפשר לתכנן שנים קדימה ומצד שני אי אפשר לבנות פה יותר מדי ולהשקיע כאן כסף ומאמץ כשידוע שעוברים מכאן".

למרות זאת, יש דברים שחייבים לעשות. "קנינו עגלה חדשה לטרקטור, שירותים ניידים לנכים ובמהלך המבצע באיראן כשהכל היה סגור, הבאתי לכאן הרבה עובדים והרבה חומרים וממש שדרגנו חלקים מהמקום, הרחבנו כלובים, גידרנו מחדש וממשיכים לעשות כל הזמן".

הוא גם בודק בזהירות מה ניתן לעשות בתחום השיווק. "לאחרונה התחלנו לגעת במדיה החברתית וליצור מנגנוני קשר עם הקהל הגדול שלנו שחלק ניכר ממנו הוא קהל נאמן של שנים, מצד שני אני נזהר מאוד שלא ליצור מצב של הצפה שתביא הנה כמויות של אנשים עימן התשתיות והצוות לא יוכלו להתמודד". (בעיה מעולה להתמודד איתה).

עם כל האתגרים, הוא אופטימי. "קשה שלא להיות אופטימי בעיקר כשרואים את מי שיוצא מפה – תגובות של 'מדהים', 'נפלא' ודומות להן ואפשר רק לדמיין איך זה יהיה כשנוכל להגדיל את כמות המבקרים. כל הזמן משתעשעים במחשבות איזה חיות להביא ואיפה לשכן אותן, איך ליצור פה מסלול שישקף למבקרים את יותר מ-70 שנות ההיסטוריה של האתר הזה ואיך ליצור חוויית ביקור מלאה ושלמה יותר".

אבל הסיפוק הגדול ביותר הוא מהקיבוץ. "זה החלק הכי טוב – התגובות מאנשי הקיבוץ. החל בהשתתפות ובהתנדבות, האכפתיות האדירה שאני חש והעובדה שעבור רבים זה הרבה יותר ממקום עבודה, הפידבקים של ילדים והורים ואולי זה מה שהכי עושה לי את זה. המקום הזה של כולנו והיחד פה ממחיש את זה".

בשלב הזה ניגשת אלינו לקוחה נזעמת ושואגת על עופר – איפה העגלה שהיא מחכה לה והבטיחו לה ונדחפו לפניה ועופר מייד מטפל בבעייה ואז אני נמוג בזריזות, מספיק להודות לו ויוצא לדרכי, עטוף בריח הזה שלעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.