צילום: אמיר שילה

יום הזכרון 1997

"לא משנה מה, לפחות פעם בשנה, בערב הזה – אני מגיעה לגח"א", אמרה לי בת קיבוץ שכבר אינה גרה כאן בסיום ערב יום הזכרון לפני שנתיים. כמה חברים שלה, שגם הם אינם מתגוררים בקיבוץ, עמדו לידה והסכימו. "אנחנו מגיעים לטקס ערב יום הזכרון כבר שנים. תמיד בסוף הערב אין אוויר, ההתרגשות מציפה אותנו ואנחנו נשארים בחדר האוכל להמשיך לדבר ופשוט להיות יחד".

הם, ואחרים שחיים בקיבוץ, מספרים על ההתרגשות המאפיינת את ערבי יום הזכרון בקיבוץ: הסרטים על הנופלים, הסיפורים, המכתבים והשירים. על המרקם המיוחד שמייצר את הערב המרגש אחראית בשנים האחרונות תמר שמיר.

"הגעתי לתפקיד די במקרה", היא נזכרת. "לפני כמה שנים, חיכיתי בגשר עם תמר נבון. מור נואמה, שהייתה רכזת התרבות, עברה ושאלה אותי אם אהיה מוכנה לקחת על עצמי את ערב יום הזכרון. באופן די ספונטני, אמרתי 'את יודעת מה? בסדר'. מור הוסיפה שאצטרך לארגן לעצמי צוות שיעבוד איתי. באותה ספונטניות, הסתכלתי אל תמר נבון ושאלתי אותה, 'את איתי?'. היא הסתכלה אליי בחזרה ואמרה, 'את יודעת מה? כן'.

בשנה הראשונה הכנו, לראשונה, סרט לטקס. זה קרה מתוך אילוץ: ביקשנו מיוּפּי ברונר לספר על אחיו איתמר, אבל זה לא הסתייע. לכן היינו צריכות לחשוב על אלטרנטיבה והחלטנו שיכול להיות יפה לצלם חברים מהכתה של איתמר בגן איתמר. ההדים על הסרט היו מדהימים וגרמו לנו להבין את הערך המוסף שיש לסרטים. כך בעצם נכנסו סרטי הנופלים לטקס.

אני רוצה להדגיש שאמנם מרכז הערב הם הסרטים, אבל הערב מורכב ממרקם עדין של טקסטים, שירים וסרטים. הצורך לייצר איזון בין כל אלה, בין השירים בביצועים הנפלאים של צוות הזמרים שלנו בעיבודו המוסיקלי ובהובלתו של יניב הורוויץ, לבין הטקסטים שברובם נכתבים במיוחד לערב זה, לבין הסרטים, דורש מחשבה רבה. כמו כן, אילוצים שונים הביאו אותנו לשינויים 'מבניים', שבדיעבד הייתה להם תרומה מכרעת לעיצוב אופיו האסתטי של הערב. בתחילת הדרך שלי, נהגנו לשבת באגף הצפוני. לאחר שראינו שכמות האנשים גדולה, עברנו בשנה לאחר מכן לאגף הדרומי ובשנה שלאחר מכן, פתחנו את חדר הזכרון כלפי הקהל, שהוא מצד אחד אלמנט עיצובי ומן הצד השני מוסיף לאווירה המיוחדת של הערב".

איך נראה תהליך העבודה על הסרטים?

"קודם כל, אני יוצאת מנקודת מוצא, שברבות השנים זו העדות שתישאר על הנופל. זה מה שאני אומרת גם למשפחות, בעיקר לאלה המתלבטות. העבודה על הסרטים קשורה לתחושה שהייתה לי בתחילת דרכי בתפקיד, על כך שהדברים קצת חוזרים על עצמם ושיש צורך לייצר תוכן חדש.

לעיתים מדובר בנופלים שלא נמצאים איתנו כבר 60 שנים, והמחשבה הייתה, 'מה כבר יש לחדש?'. ובכן, יש, זה רק דורש תחקיר רחב ועמוק יותר. לכן, כשאני ניגשת להפקת הערב, אני לא פותחת את תיקי הנופלים ולא מסתכלת מה כבר נכתב ונאמר עליהם. הגישה הזו מאלצת אותנו לחפש ולחקור מכיוונים אחרים ונוספים, מה שמביא ליצירת תכנים חדשים ומְחַדְשים.

צילום: אמיר שילה

תהליך העבודה כולל שיחות עם מי שזוכרים את הנופל, כמובן בני המשפחה וחברים, אבל גם חברי קיבוץ ותיקים שזוכרים ושמחים לשתף, כמו דן שגיא וגלעד כרמי. אני פונה גם לארכיון צה"ל ולפעמים גם לארכיון הטלוויזיה. את רוב הסרטים בשנים האחרונות מצלם ועורך יונתן זייד, שבין שאר יכולותיו, הוא יודע להקשיב. ההקשבה שלו למצולמים והשאלות שהוא שואל בעקבות הדברים הנאמרים על-ידם, מצליחים לפתוח אצלם פתח שהופך לעיתים קרובות לפרץ של זכרונות (לא פעם מדובר בזכרונות מודחקים או כאלו שלא זכרו קודם), ולעיתים לסוג של זעזוע רגשי שרבים מהם לא ציפו לו. הדינמיקה הזת מאפשרת לדברים משמעותיים לצוף ולהישמע.

מטרת הסרטים היא לספר על הנופל, לצייר אותו כדמות עגולה, לתת נפח לשם שרבים כיום אינם מכירים. אנחנו מנסים להתמקד באדם שהיה ופחות בזכרון וב'היעדר' שנשאר עם לכתו. המטרה היא להביא דמויות מפרקים שונים מחייו, ככל הניתן וכך לייצר פסיפס המכיל כמה שיותר מרכיבים מדמותו".

זכור לך משהו מרגש במיוחד במהלך העבודה על הסרטים?

"העבודה כולה מרגשת ומעסיקה אותי זמן רב במהלך השנה. היכולת לאפשר למשפחות ולקרובים לספר על הנופלים, שרבים מהם היו אנשים צעירים מאוד כשנפלו, היא זכות גדולה ומרגשת. אני נזכרת בשתי דוגמאות שיכולות להמחיש את החוויה.

אחת, שאינה קשורה לסרט אלא ממחישה את הצורך בחיפוש חומרים 'מחוץ לקופסא'. במהלך העבודה על הערב בו דובר על ברונו בוכהולץ, שנהרג ב-1948 (כ-70 שנים לפני הערב בו עסקנו בו) מצאנו יומן שכתבה סימה שרי, שהייתה הגננת של יורם בכפר סאלד. ביומן, סימה כותבת בזמן אמת על האירועים: על הנפילה, איך סיפרו ליורם, איך הוא הגיב, איך אמא שלו ושל ששי (שהייתה תינוקת באותו זמן) הגיבה. היומן הזה היה קיים ופשוט היה צריך לחפש ולמצוא אותו. בערב עצמו, הקראנו חלקים מהיומן וזה היה מרגש מאוד. יכולתי לראות מה זה עושה למשפחה, גם קטעי היומן אבל גם המקום שניתן לברונו אחרי כל כך הרבה ערבים 'שבלוניים' בהם נאמרו בד"כ אותם דברים. בעיניי, זה אחד הדברים הכי חשובים שעשינו.

דוגמה נוספת היא מהעבודה על הסיפור של יוסף רוזנברג. לפני מספר שנים, רצינו לעשות עליו סרט ולראיין את אבנר (רוזנברג). אבנר סירב ולא היה מוכן לשתף פעולה ואמר: 'תצלמו את הסרט בלעדיי'. מבחינתי זו לא הייתה אופציה והחלטנו לדחות ולנסות שוב בהמשך. כעבור שנה. כשפנינו אליו, הוא שוב התלבט מאוד ולאחר שהסכים להצטלם, חזר בו. שיתפתי את בנותיו בקושי שלו והן הצליחו לשכנע אותו להשתתף בסרט. אני זוכרת כמה הוא היה אסיר תודה על הסרט וגם על כך שלא וויתרנו לו. כעבור פחות משנה הוא נפטר".

איך נעשית הפנייה למשפחות? איך בוחרים על מי לספר בכל שנה?

"השלב בו אני פונה למשפחות כרוך הרבה פעמים בדילמה: האם העיתוי מתאים? האם יסכימו להשתתף ולשתף? עוד קודם, קיימת התלבטות מי יהיו הנופלים עליהם נספר השנה. יש שיקולים ומחשבות: על מי סיפרו ומתי? מי יוכל לספר על הנופל וכדאי להספיק ולשמוע אותו, או להפך – על מי לא נותר מי שיספר ודווקא לכן חשוב לספר עליו? אני מתחילה לחשוב על הדברים ולתכנן אותם במהלך השנה. זה הולך איתי משלב מוקדם מאוד ומעסיק אותי זמן רב. יש הרבה תנועה ודברים לא-צפויים ולא-מתוכננים המחייבים להתנהל באופן גמיש. בעבור המשפחות, צילום הסרטים הוא דבר מורכב. הן נדרשות לפתוח פצעים, שעבדו חיים שלמים כדי ללמוד איך לחיות איתם ולצידם והצורך "לגרד את הגלד" גורר לא פעם קושי רגשי גדול מאוד. לעיתים משפחות מסרבות לפנייה שלי ואז אני חוזרת ובודקת איתן מדי זמן. קורה שמה שלא התאים בנקודת זמן אחת, הופך מתאים יותר בנקודת זמן אחרת ופעמים רבות הן נעתרות לפנייתנו".

צילום: אמיר שילה

אנשים מגיבים חזק לטקסים ורבים מגיעים במיוחד, גם לאחר שנים שאינם בקיבוץ.

"זה נכון. ראשית, אני מוכרחה לומר שהתגובות שאני מקבלת הן בדרך כלל מהמעגל הראשון של הנופלים (משפחה וחברים קרובים) וקצת מהמעגל השני (בני כיתה, חברים מהצבא). תגובות של מעגלים רחוקים יותר, אני כמעט לא מקבלת ובערב עצמו, אני יושבת בשורה הראשונה ולא יודעת עד סוף הערב איך הוא עבר.

אין ספק שמדובר בערב טעון מאוד. לראות את האנשים אחרי הטקס באנדרטה, נכנסים לחדר האוכל לצלילי המוסיקה, שמות הנופלים המוקרנים על המסך, זורמים דרך 'חדר הנופלים' המעוצב בצורה כל-כך יפה ומרשימה, זה רגע חזק מאוד.

לפני 20 שנים הייתי אומרת לך שהערב הזה, הטקס, הוא 'שלנו', שחלק ממה שמגדיר אותנו כקהילה הוא הנופלים שלנו. היום, כשיש בקיבוץ ציבור גדול שלא מכיר את הנופלים, לא שמע עליהם ולפעמים גם לא מכיר את המשפחות, קשה לו להתחבר לנופלים שלנו. במיוחד כשלרבים מהם יש את הנופלים 'שלהם' ולא ניתַּן לזה פה מקום. באופן טבעי, כל אחד הכי מתחבר לקרובים אליו ואני מנסה להכיר להם את 'הנופלים שלנו'".

נשמע שזה הולך אתך גם הרבה קודם ובטח גם אחרי שהטקס מסתיים.

"זה נכון מאוד. אני מוכרחה לומר שאני ניגשת לתפקיד בחרדת קודש ובתחושה שנפלה בחלקי זכות גדולה. הצורך לייצר ערב ואווירה בהם מוטל עליי 'להכיר' לציבור את האדם שנפל הוא חזק והמשימה מורכבת מאוד. תמר נבון עבדה איתי עד לפני שנתיים. היא החליטה לקחת הפסקה ואני מחכה שהיא תחזור לעבוד איתי.

חלק ממה שמניע אותי בעבודה על הערבים הללו ומרגש אותי בכל פעם מחדש, זה שגם כשאדם נפל לפני עשרות שנים, תמיד יש מה להגיד עליו. גם אם זה לא נראה או נשמע, החוסר שלו נוכח. יש מישהו שהאדם הזה חסר לו.

זו חוויה עוצמתית מאוד המלווה אותי לאורך העבודה על הטקסים. העוצמה הזו מתורגמת להתרגשות גדולה אבל גם לתחושות של אחריות, כובד ומועקה. התחושות האלה משתחררות רק שבועיים-שלושה אחרי שהערב מסתיים. ואז אני מתחילה לחשוב על הערב הבא".