על אמון, ערבות הדדית והבית שלי/ יותם זיו

הדי הסערה המתמשכת של תהליך השיוך ממשיכים להדהד. לקראת ההצבעה בחודש יוני כתב יותם זיו מילים שאנו סבורים שחשוב לקרוא, מבלי קשר לצד בו אתם תומכים. בעלון הבא נשתדל לקיים דיון בשאלה הזו, העומדת ביסודה של כל קהילה – האמון והערבות ההדדית

 

בוקר טוב!

השטח נראה מנומנם עד משותק לקראת ההצבעה.

ובכן, זו דעתי:

אני חושב שגם בקבוצה של שכונה ג׳ וגם בקיבוץ בכלל שולטת בעיקר חרדה מאי הוודאות של ההשלכות (בעיקר הכלכליות האישיות) הצפת האינפורמציה והמורכבות, החשדנות וחוסר האמון שהתפתחו מול הממסד. כל זה מביא לשיתוק. אנשים מעדיפים להישאר במקום ולא מעזים לבחור בכלל ולא משנה במה.

לא מספיק ברור לציבור כנראה מה הן ההשלכות של לא להכריע, או שפשוט קל יותר להישאר במקום ולהתעלם מההשלכות, או לשגות בפנטזיות על חזרה לאחור, מאשר לבחור במודע באלטרנטיבה שיש בה מחיר ודאי (גם אם הוא הנמוך ביותר האפשרי).

בגדול, אם אכן חפצי חיים אנחנו ובמחיר הנמוך ביותר האפשרי כרגע, הרי אנו אמורים לעודד את החברים שלנו ואת המשפחות שלנו לצאת מההלם ולהצביע.

בתוך כל השיקולים האישיים הלגיטימיים והחרדות, יש כאן כמה אמיתות ברורות:

1.הזמן גובה מחיר (גבוה).

  1. אי החלטה היא בעצם החלטה (והחלטה גרועה לכל החברים וטובה למינהל).
  2. אין אפשרות מעשית בגבעת חיים איחוד לחזור אחורה ולוותר על שיוך בכלל.

ייתכן והיו דברים שהיו יכולים להיעשות אחרת במהלך הדרך ושום החלטה לא יכולה לשרת את כל האינטרסים של כולם, אבל בלבול ההגיונות והטענות והנושאים השונים לכדי קלחת אחת אינו מקדם לשום מקום – רק משתק.

(קצת כמו ארנבת שנעצרה וקפאה באמצע הכביש, מביטה הלומה אל פנסי המכונית המתקרבת ומשותקת מאימה, היא נדרסת….)

חלק ב.

אני רוצה להודות לכל המגיבים על הדיון וגם לעודד את כל בעלי זכות ההצבעה – לממש את זכותם.

ורק להדגיש עניין אחד שעולה מכל התגובות ונוכח עד מחנק בשיח הציבורי בקיבוץ –

שאלת האמון.

אמון הוא יסוד מכונן ביחסים. כל ניסיון להתעלם מחסרונו מכשיל את המטרה הגדולה. כאיש מקצוע בתחום הקהילה, אני יכול להתבונן מעט מן הצד ולומר שהקהילה שלנו זקוקה להתערבות חיצונית שמטרתה שיקום האמון – בין הקהילה למוסדותיה, בין קבוצות ובין יחידים. (לא אני ולא העמותה שלי כמובן – שלא יהיה ניגוד עניינים…)

לדעתי, במצב הקיים, לא ניתן באמת לקדם דבר.

מאחל לכולנו בהצלחה.

f5_כמה יפה העמק שלנו, צילם אמיר שילה 2015 (4)

צילם אמיר שילה

חלק ג.

אנסה להתייחס תוך מודעות למגבלות המדיה ושוב תודה על ההזמנה.

אסף מירון, זכרונו לברכה ולאהבה, אסף את לירון ואותי לביתם החדש, כשמצא אותנו מסתובבים אובדים בשכונה, מנסים להתחיל להבין איזה בתים בונים כאן ולחשב צעדינו שלנו.

אחרי שהראה לנו את הבית דיברנו קצת על מורכבות השיקולים ועל התהליך שהם עברו מול הקיבוץ ובכלל. ואז הוא אמר לי משפט שלא יכולתי לשכוח: ״יש רק שני אנשים בקיבוץ שבאמת מצליחים לחשוב ולקדם את טובת הכלל ואינם מערבבים בה את טובתם האישית – טלי סופר ומירהל'ה זיו".

אינני יודע לומר אם אין אחרות או אחרים, אני ודאי אינני כזה, אבל זה הבית בו גדלתי. בשביל אמא שלי, עד לא מזמן ואולי עדיין, טובת הכלל מנותקת מטובתה האישית והיא גם פועלת ומחליטה על פיה. (אגב, על קבר אחיה, עוזי חגי זכרו לברכה ולאהבה, נאמרו דברים דומים להחריד).

אני יודע שזה אידיאל נאיבי, וודאי בימינו ואנחנו חיים היום באווירה שבה כל אחד חייב להילחם על הזכויות שלו ועל טובתו, כי איש לא יעשה זאת בשבילו.

אבל, עם שאני חוטא גמור למימוש האידיאל הזה של אימי, לא הייתי רוצה שהוא ייעלם מחיי, אפילו כחבר מן המניין לעוד אידיאלים.

כשבאנו לקיבוץ אמרו לנו מייד שכדאי שנמהר להתפכח מהסרט בו אנו חיים, לגבי הערבות ההדדית השוררת בקיבוץ.

ואכן, התפכחנו מהר וייתכן וכאביה של אותה התפכחות פרצו ממני אז. אבל מה שגרוע מכך, גם אמא שלי הסיקה אז שטעתה בדרכה.

לתקופה ארוכה, סביב האכזבות שלה מהתהליך של ״בניית״ הבית שלנו, השעתה את עצמה מההנהלה בשל חוסר יכולת להישאר אובייקטיבית (ניגוד עניינים בשפה המשפטית).

אני לא באמת מאמין שוויתרה, כדבריה, על אותו אידיאל, זה עמוק מדי, אבל היא מסוכסכת איתו. כי היא, את שלה עשתה, שמרה על טובת הכלל אבל על טובתה, איש לא הצליח לשמור ואחרים גם לא ניסו.

היא הבינה שבחברה בה הערבות אינה הדדית, אז אין ערבות ושהיא למעשה מפקירה את עצמה ואת משפחתה כשהיא דואגת לכלל.

אמא שלי היא גם הסיפור שלה והיא גם משל לחברה שלנו וגם הסבר בזעיר אנפין לסטירה שחשתי שחטפתי אז, להבנתי המוגבלת, מחברים ובני כיתה ומהוריהם, חבריה של אימי.

אני מודה – מבול המשתנים בתהליך השיוך וקצב השינויים בערכיהם, כמות השיקולים וההשלכות מול אי הוודאות, כל אלו נותנים מקום לכל כך הרבה אינטרפרטציות וכל אחד תופס מה שתופס לעניינו ומי שמבין כמה מושגים יותר ממך יכול להסביר לך ברוב פרטים והיגיון אמיתי למה דעתו היא הנכונה וסביר שהיא נכונה או לפחות אמיתית מבחינתו.

לפיכך, אין לי בעלות על האמת ואני בטוח שאנשים שאני חשוב להם חוו וחלקם אולי עדיין חווים את שכתבתי אז כפגיעה אישית. כי כל אחד מאמין באמת באמת שלו או מבולבל ומפוחד וחרד באמת מול אי הוודאות והיה עלי לכבד זאת.

אבל גם כשהבנתי את זה, לא הרגשתי שאני יכול לחזור בי.

במציאות, הרי לא החזקתי אפילו שתי דקות עם ההחלטה שלי, אין לי באמת את היכולת הזו.

אבל הייתה לי תקווה, שכל עוד אני כועס ולא מתנצל, מישהו עוד יכול לראות גם אותי. לא רק אותי – גם אותי.

זיעזעה אותי המחשבה על היכולת של אנשים שלפני דקה היו במצבי פחות או יותר, להסתובב אלי מתוך בתיהם הבנויים ולדבר אלי את האמת שלהם, כאילו ייסדו את הקיבוץ ובנוהו במו ידיהם וההצטרפות שלי פשוט לא מסתדרת עם האמת שלהם. זה לא אתה, זו הסיטואציה.

ויותר מזה, אני לא התנצלתי כי לא העזתי להשלים עם הסתלקותה של הערבות ההדדית. אולי הרגשתי שאם אמחל, אני מאשרר את הלגיטימיות המוחלטת של עליונות האינטרס הפרטי.

מאז, כל אחד שאכפת היה לו ממה שכתבתי, בחר כיצד להגיב אם בכלל וכיצד להתנהג.

ניסיתי להבין וגם להסביר ולתקן, אבל לא הצלחתי לשחרר את הכעס הכללי ואני נאחז בו עקרונית אך לא למעשה.

מקווה שהצלחתי להבהיר משהו ובוודאי שהצלחתי לבלבל. חשוב לי להישאר חשוד בקידום טובתי האישית ושלא ישתמע חס וחלילה שאני מתקרב לנעלי אימי, רק מבקש לעצמי את הזכות לשאוף גם לזה ואת הזכות לצפות לכך,לעיתים, גם מאחרים.

 

One Response to על אמון, ערבות הדדית והבית שלי/ יותם זיו

  1. צביקה הגיב:

    יותם, כתבת יפה, כרגיל. לא הצלחת לבלבל ודבריך ברורים וחזקים. אני מאמין שביסוד רצון הבנים לחיות בגח"א כולל במידה רבה את הרצון לחיות בחברה יותר טובה, יותר אנושית ומקיימת מידה לא מבוטלת של ערבות הדדית. החלום של צמוד קרקע בעמק חפר ניתן לממש בפחות כסף במקומות אחרים. ואולי המבחן האמיתי הוא להאמין שאפשר להעז ולעשות את זה. כפי שכתבת בחלק א, צריך לצאת מאזור הנוחות ולהתקדם לקראת האפשרות הפחות גרועה הקיימת היום כל עוד היא קיימת. "מי שמאמין לא מפחד" או לפחות יודע לכבוש את הפחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896