לקראת יום השואה: סיפור אביו של אודי ארבל מקורותיו בשואה, כפי שסיפר לבני, אחיו של אודי ארבל. ערך: שלמה כהן.

טולק ארבוס היה בן שמונה כאשר משפחתו גורשה לגטו, ובגיל 11 כאשר הגטו חוסל, הוא ברח לוורשה. בגיל 13 כבר לחם כרץ בשורות המחתרת הפולנית במרד הפולני בוורשה.

"אירועים אלה, שעליהם אני עומד לספר, צרובים עמוק בלבי. לא אשכחם "עד בוא חליפתי". הם החלו לפני למעלה משישים שנה, עת טולק היה שמי.

בשנת 1939 כבשו הנאצים את עיר מגורינו קונין שבחבל פוזנן. לא חלפו ימים רבים, והכובשים החליטו כי חבל ארץ זה, שבעבר השתייך לחוג התרבות הגרמני, ינוקה מיהודיו, ויישמר אך ורק לתושביו האריים. משום כך נלקחו כל בני העיר היהודים, וביניהם אף בני משפחתנו, והועמסו בצפיפות על קרונות רכבת משא, העושה דרכה מזרחה.

חוליות החיסול של ה-S.S בגטו

הרכבת יצאה למסעה הארוך. לעתים היא נסעה, ולעתים עצרה למשך ימים. את מזוננו קיבלנו מידי איכרים פולנים רחמנים, אשר השליכו כיכרות לחם אל הרכבת במהלך נסיעתה. כעבור כשבוע הגענו אל העיר אוסטרובייץ שבייטוקז'יסקי. שם שיכנו אותנו בגטו בחדר אחד עם משפחה נוספת. משפחתנו זכתה למיטה, ובה לנו אבי אמי ואנוכי. בן שמונה שנים הייתי באותה עת.

בגטו הזה חיינו במשך כשנה ומחצה. באחד הבקרים התעוררנו למשמע יריות. כשיצאו דיירי הבית לברר מה פשרן, התברר, שאנשי האס.אס. נכנסו לבתי השכונה, גררו גברים מבתיהם, וירו בהם בפתחי הבתים. לאחר מכן תפסו הגרמנים את עגלות האיכרים הפולנים, אשר הגיעו העירה למכור את מרכולתם, השליכו את המרכולת, והשתמשו בעגלות לאיסוף הגופות ולקבורתן בקבר אחים שנכרה מחוץ לעיר.

אירועים אלה לימדונו, שהסכנה אורבת בפתח. תושבי הגטו החלו להכין לעצמם מקומות מסתור. אבי, שלמד רפואה לפני המלחמה, אך לא הספיק להשלים את התמחותו, הועסק כרופא בבית-החולים היהודי שבגטו. עם מספר עובדים אחרים, הם התקינו מקום מסתור בעליית הגג של בית-החולים.

בשנת 1942 הגיעה הודעה ממכר, שעבד כשוטר במשטרת הגטו, שאנשי אס. אס. עומדים להגיע לגטו. על-כן, נמנו הוריי בלבם וגמרו אומר, עם אנשים רבים אחרים מבית-החולים, לעבור להתגורר עד יעבור זעם במקום המסתור שבעליית הגג של בית החולים. בלילה התקבצנו כולנו בעליית הגג. במקום היו כ-20 איש – הצפיפות הייתה רבה. בעליית הגג לא ניתן היה לעמוד, אלא רק לשכב או לשבת. בין השוכנים בעליית הגג הייתה אף תינוקת בת מספר חודשים.

לפנות בוקר החלו להישמע יריות. המסתתרים בעליית הגג החלו להתלחש ולומר, שהאקציה החלה. קולות הירי גברו. ממקום מחבואנו שמענו כיצד הגרמנים נכנסים אל בית-החולים, מושכים את החולים ממיטותיהם החוצה אל החצר, ויורים בהם.

מצוות האם : עליך למלט עצמך

בחדר שמתחת למקום המסתור שלנו שכב חולה דודי נתן. עיסוקו של דודי, שהתגורר דרך קבע בוורשה, היה ברכישת סוסים ובהברחתם לגטו ורשה לצורכי מאכל. באחת מנסיעותיו הוא חלה בווירוס, ואושפז בבית-החולים שבגטו. עתה שמענו את הנאצים מצווים על החולים לצאת החוצה, ושמענו את דודי משיב לגרמנים בעזות מצח. במקום תגובה לדבריו שמענו יריות ולאחר מכן גניחה, ואחריה השתררה דממה.

מאז אותו היום החלה אמי לשנן לי, מידי יום ביומו, שעליי למלט את נפשי – עליי לברוח לדודה פלה בוורשה. אימא אף נתנה לי סכום כסף למימון הוצאות המסע, והסבירה לי, שעליי לשים פעמיי לתחנת הרכבת, ולהיזהר שלא אתפס בדרך בידי הנאצים ועושי דברם. שם עליי לרכוש כרטיס לרכבת העושה דרכה לוורשה. בוורשה עליי ללכת לרחוב, שבו מתגוררת דודתי המוסווית כפולנייה, כארית, ולהצטרף אליה עד תום המלחמה. הבנתי, שעליי לנהוג בהתאם להוראותיה של אימא, אולם חששותיי, ואולי אף הרצון להישאר במחיצתם של הוריי, גברו, כך שמיום ליום דחיתי את הנסיעה באמתלות שונות.

להסתתר בבונקר ולצאת בלילות ללקט תפוחי אדמה

במשך כשבועיים ומחצה הסתתרנו בתוך הבונקר (כך כינינו את מקום המסתור בעליית הגג). מבחוץ שמענו מעת לעת את קולות הגרמנים, העורכים חיפושים מבית לבית אחר יהודים, שהסתתרו בפינות מחבוא שונות בגטו. קשה במיוחד היה מצבם של הורי התינוקת, אשר הסתתרו עמנו. כדרכם של תינוקות, הייתה התינוקת פורצת מדי פעם בבכי. כאשר הגרמנים היו קרבים, לא נותרה בררה בידי אמה אלא להסותה עד יעבור זעם בכרית, שכיסתה את פיה. לא פעם חששנו, שהיא נחנקת. למרבה המזל, הצליחה התינוקת לשרוד ולהחזיק מעמד.

כדי להחיות את נפשותינו, היו הגברים יוצאים בלילות ומלקטים תפוחי אדמה ממטבח בית-החולים. את תפוחי האדמה אכלנו לא-מבושלים.

בין המסתתרים עמנו בעליית הגג של בית החולים הייתה אף משפחתו של שוטר יהודי, ששירת במשטרת הגטו. באחד הימים הוא הגיע למקום המסתור, והודיע, שאין ברירה, ושעלינו לפנות את המקום, שכן הגרמנים החלו לפוצץ בניינים. על כן למרות הסכנה צריך לצאת, ויקרה אשר יקרה. בצאתנו מבניין בית החולים ראינו בקרבת מקום קבוצת גרמנים עם משאית. הם עסקו בביזת הבתים הסמוכים. השוטר, שהדריך אותנו, ניסה להובילנו בדרך העוקפת, אולם הגרמנים הבחינו בנו, ודרשו שנעבור לידם. בהיותנו במרחק של כ-50 מ' מקבוצת הגרמנים, דחפה אותי אמי, ואמרה לי: "ברח מהר!". קפצתי כבזק אל מעבר לפינה, ופתחתי בריצה מהירה. רצתי דרך רחובות הגטו בלי לעצור. הפחד דרבן אותי. רצתי ורצתי, עד אשר הגעתי ליער שבשולי הגטו. ביער הסתתרתי בין העצים, אוסף אוויר וכוחות. במשך שעות ארוכות ישבתי במסתור היער, עד אשר חשתי, שכוחותיי וביטחוני העצמי שבים אליי, ואז התחלתי ללכת. אך התחלתי לנוע, צץ לו לפתע לפניי שוטר פולני ולכדני. השוטר שאל אותי לאן אני הולך, והשבתי לו, שפניי מועדות לתחנת הרכבת, שכן עומד אני לנסוע לדודתי. השוטר הטיח בפניי, שאני יהודי. כשהכחשתי זאת, אמר שנלך לתחנת המשטרה, ושם כבר נדבר. רחצתי את פניי, שכן זה כשלושה שבועות, מאז החלו האקציות, לא התרחצתי ולא החלפתי בגדים. לאחר מכן ניגשתי עם מספר קרובים לגדר הגטו. הם הרימו אותי, ואני קפצתי מעבר לגדר הגטו.

עד כאן, סיפורו של טולק, כפי שסיפר אותו לבנו, בני, אחיו של אודי ארבל.

המשך קורותיו של טולק, היו לא פחות מאתגרים בנסיבות של המלחמה והשואה המאיימת. במצוות אימו, הגיע טולק בדרך לא דרך וללא זכרון של כתובת מדוייקת אל דודתו בוארשה. היא הסתירה אותו בביתה, לימדה אותו אורחות חיים והתנהגות של ילד גוי מן המניין. הוא הצליח במשימה אך התגעגע מאד להוריו. נסיונו לברוח בחזרה לעיירת הוריו שלא בידיעת דודתו וכמעט עלה לו בחייו, הסתיים בנתק מהדודה, איתה התאחד שוב פעמיים במהלך המלחמה. בגיל 12 צפה מדירת דודתו בגיטו וארשה העולה בלהבות ולאחר מכן הצטרף כנער שליח לכוחות הלוחמים בנאצים; כשהוא מעביר מסרים, נשק ותחמושת ללוחמים.

עם תום המלחמה ניסה טולק לאתר את הוריו, אך מהר מאד הסתבר שהם ניספו עם מיליוני יהודי פולין במהלך המלחמה. הוא הגיע לבית ילדים של פליטי השואה, הספיק לברוח שוב אל דודתו, אך לאחר זמן מה כתב לבית הילדים על רצונו לשוב אליהם; נציג מבית הילדים הגיע אליו ואסף אותו בחזרה בלי לידע את דודתו. ניסיונו להגר לארה"ב כנער לא צלח והוא "התגלגל" בדרכים ובמדינות מרכז אירופה, כולל חציה של האלפים ברגל לאיטליה, בה שהה כמעט עד הקמת מדינת ישראל, אליה הגיע בעיצומה של מלחמת השחרור.

לסיפור המלא