"סמדי" הקטנה החמודה, עם השיער הג'ינג'י והעיניים הכחולות, נולדה ב-1979 וגדלה בקיבוץ יד מרדכי לאמא מברזיל ואבא מארגנטינה. ילדת לינה משותפת, הזוכרת בעיקר חוויות ילדות טובות ומאפשרות וגם את "הזמן המיוחד" של כמה שעות ביום עם אמא ואבא ורונן אחיה. היום, כאמא, הפרספקטיבה שלה על התקופה ההיא בהחלט מעניינת.  זכורה לה גם עד היום חוויה חזקה של "ללכת בתלם" והצורך להיות בסדר ולרצות אחרים. עוד נחזור לנקודה הזו.

סמדי בפוזת יוגה

בצבא שירתה כמורה חיילת בגרעין נח"ל ואחריו עבדה בדפוס בקיבוץ בארי וחסכה לטיול בדרום אמריקה: התחילה בברזיל אצל סבתא ומשם לחופים בצפון ולג'ונגלים, ואז לבוליביה, צ'ילה וארגנטינה. אחרי כתשעה חודשים חזרה לעבוד בבארי.

מה לא בסדר?

"זו היתה תקופה של הרבה היכרויות, נהנתנות וגם עבודה קשה ובעיקר המון מחשבות והרהורים שתיעדתי במחברות. חייתי בצורה לא בריאה והגוף שלי לא היה שמח וכך גם הנפש/תודעה. הייתי שיפוטית מאוד כלפי עצמי ועסוקה במה לא בסדר אצלי. למה אני מרגישה שמשהו חסר? למה אני מתייחסת לעצמי ככה? לא הבנתי, כי לכאורה הכל בסדר. כלפי חוץ נראה היה שאני שמחה ועליזה אבל בפנים הרגשתי לא שלמה עם מי שהייתי". חברה העירה כי היא הולכת עם כתפיים תפוסות, כאילו לא משחררת. היא כעסה על ההערה והרגישה מתוסכלת כי ידעה שזה לגמרי נכון. אחיזות מיותרות, נוקשות בראש ובגוף וחוסר שביעות רצון.

"לא הקשבתי לסימנים שהגוף נתן לי, שוב ושוב. עד שהגעתי לשיעור היוגה הראשון שלי עם לימור, מורה מקסימה וחכמה. בזכותה הרגשתי בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, חיבור לגוף שלי, קליפות התחילו להתקלף וזו הייתה תקופה של שיעורים מעניינים ודמעות טובות של גוף ונפש, שסופסוף הרגישו שאני רואה אותם ומקשיבה להם". עוד נחזור לזה בהמשך.

היא חזרה ליד מרדכי, המשיכה להתאמן ביוגה אבל לא בעקביות. במקביל עבדה בקיבוץ בחינוך הבלתי פורמלי ונרשמה ללמודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר.

בשנה השנייה חשה כי משהו לא נכון, שהבחירה בלימודים נבעה ממקום אוטומטי וצפוי ולא ממקום של רצון או עניין אמיתי. היא טרם אזרה אומץ לשנות תכניות, אך אז הגיעו שני סימנים מהיקום: שיחה בעת טיפול רפלקסולוגיה עם אישה מיוחדת, שם מצאה מקום לבטא את ההתלבטויות והאמת שלה ובמקביל, מפגש מחודש ומפתיע עם גדעון אחרי 16 שנים שלא היו בקשר.

סמדי וגדעון בכתה א'.
הוא עומד ראשון מימין והיא יושבת שניה מימין

כשגדעון נכנס לתמונה

גדעון כרמל (הקרוי בפיה גידי) הגיע אז לביקור מקנדה. כמו סמדי, גם הוא נולד ביד מרדכי ב-1979. אימו ואביו התגרשו כשהיה צעיר והוא וסמדי גדלו בפעוטונים וגנים מקבילים. מכתה א' עד ד' היו יחד בקבוצת "ברוש" בימי הלינה המשותפת וכשגדעון היה בכתה ד', הכירה אמו את גידי שקדי ועברה עם גדעון לגח"א. כך קרה שסמדי וגדעון לא התראו באופן משמעותי מכתה ה' כשגדעון עבר לגור בקנדה. בגיל 27, הוא הגיע לביקור מולדת אצל בן דודו, הדר, ביד מרדכי, שהיה ועדיין חבר טוב של סמדי.

"זה היה ערב באולם הספורט", מחייכת סמדי. "הלכתי לעודד במשחק כדורסל וגדעון היה שם. אמרנו שלום, חייכנו בביישנות, החלפנו מבטים והיה קליק ראשוני נחמד באוויר. מיותר לציין שהוא נראה ממש טוב וגם כילד היה אחד היפים בקיבוץ, עם צחוק מדבק. הסתבר שלהדר היה דייט בערב ואני הצעתי, בלי להתבייש, שגדעון יתארח אצלי עד שהוא יחזור. מפה לשם הלילה התארך ועד היום אנחנו צוחקים שהדר חזר מהדייט הכושל שלו ולא הבין איפה גדעון. למחרת, גדעון חזר לקנדה".

הם היו בקשר במייל במשך כמה חודשים, ואז החליטה סמדי ליוסע לקנדה וגדעון סייע לה במציאת עבודה. זה הרגיש משוגע ויחד עם זאת מרגש ונכון. היא עזבה את לימודיה, ארזה מזוודה ולמרות שסביבה כולם היו בשוק, היא חשה כי לראשונה בחייה, היא כותבת נתיב חדש בתסריט חייה, ממקום אינטואיטיבי יותר ופחות שכלתני ואינה מנסה לרצות אחרים. "נסעתי אליו בידיעה שאנו לא ממש זוג, אבל החמוד הזה הזמין אותי להיות שותפה שלו לדירה ומההתחלה זה כבר היה 'זה', כאילו היינו כבר יחד והכל זרם ממש טוב".

הם גרו שלוש שנים בפרבר של וונקובר וסמדי חזרה לתרגל יוגה בסטודיו ליד עבודתה ובהמשך גם נרשמה לקורס למורי יוגה. ב-2010 גדעון הציע לה להתחתן והם רצו לחזור. הם הגיעו לגח"א, התחתנו בתחילת 2011 ושכרו את ביתם של אולה ושקדי ז"ל. מאז נולדו שני הבנים – אורי (כתה ד') ויונתן (כתה א').

סמדי במדיטציה

כשהיוגה נכנסה לתמונה

"כל השנים עבדתי בחינוך, מגילאי גן ועד לנוער, כך שבאופן טבעי השתלבתי גם בגח"א בחינוך", נזכרת סמדי. "אבל ידעתי שזה לא מה שאני רוצה. עברתי הכשרה של מורי יוגה לילדים ופתחתי חוג יוגה למבוגרים ובהמשך גם לילדים בקיבוץ, אבל לא הצלחתי להכניס את היוגה ליומיום שלי. הבנתי שחסר לי אימון וחסר/ה לי מורה/ת דרך.

אחרי ההריון הראשון, רציתי ללמד יוגה לנשים בהריון ונרשמתי לקורס הוראה בתחום זה. המורה שלי באותו קורס הכירה לי את 'ענף' היוגה אותו אני מלמדת היום – ויג'נאנה יוגה, שמשמעותו בסנסקריט: ידיעה פנימית/להבין מבפנים. דרך סגנון זה הכרתי שתי מורות המלוות אותי עד היום, נגה ברקאי ואורית סן גופטה. לפתע חשתי שמצאתי את המקום הנכון לי ושהגעתי הביתה. התחלתי להתאמן יותר בעקביות בבית, למדתי עם נגה בכפר סבא ונרשמתי לקורס מורי ויג'נאנה יוגה של שלוש שנים בוינגייט. בשנים האלו חשתי שקיבלתי מענה למה שהיה חסר לי בקורס ההוא בוונקובר. קיבלתי את ארגז הכלים שהיה חסר לי עד כה, גם כדי לאמן אחרים וגם לחיי האישיים. הרגשתי שאני מוכנה להעלות הילוך, אבל עדיין חששתי שלא אצליח להתפרנס רק מהוראת יוגה". קצת לפני גיל 40 היא שאלה את עצמה: אם לא עכשיו, אי מתי? ואז הגיעה הקורונה שדייקה והבהירה לה מה היא באמת רוצה לעשות.

כיום היא מלמדת שיעורי בוקר וערב, יש לה אימון ביתי יומיומי כמעט (בבית או בטבע) והיא מעבירה שיעורים בקבוצות בגח"א, מגל ומעברות וגם שיעורים פרטיים. יום אחד בשבוע היא משמשת אסיסטנטית למורה שלה בקורס המורים בוינגייט וכן, היא גילתה שגם אפשר להתפרנס מזה וכעת היא כבר רוקמת סדנת העמקה במצפה רמון שתתקיים במרץ הקרוב.

"אף פעם לא סבלתי בעבודות שלי, אך עכשיו זו פעם ראשונה שאני מרגישה שאני במקום הנכון וגם ברגעים מאתגרים וקשים, אני כבר לא בטלטלות משום דבר. זה נכון גם לחיי האישיים וגם ליכולת שלי לעזור לאנשים אחרים להכיר את עצמם טוב יותר. אני מרגישה שלמה עם מה שיש לי לתת כי למדתי להכיר את הגוף שלי ולקבל את עצמי. למדתי שכל החוויות שלנו הן חלק מהדרך ושיש משמעות לסיפור שאני מספרת לעצמי על עצמי בדרך הזו.

אני כבר לא נותנת כי אני צריכה, אלא מתוך רצון אמיתי לתת את מה שאני מאומנת בו ומה שאני לומדת. עברתי שינוי תפיסתי והבנתי שיש לי כלי נגיש המאפשר לי לחיות טוב יותר ולהתקרב לעצמי. יוגה היא פילוסופיה ופרקטיקה עתיקה המכוונת לערכים מהותיים בעיני, כמו אי-פגיעה, אמירת אמת, טיפוח שביעות רצון, ענווה, לימוד עצמי ועוד.  זה מסע אינסופי מעניין ומאתגר של חקירה, התבוננות ממיינת, לימוד, אימון והתנסות, על המזרון ובחיי היומיום".

תמונה משפחתית

רוצים טיפים?

נשימה – נסו לנשום כמה שיותר דרך האף ולהזמין את האוויר פנימה בנינוחות. שימו לב לשאיפות פנימה, וגם החוצה. הנשימה דרך תעלות האף היא האופטימלית והבריאה ביותר,  היא מסננת יותר, מחממת ועוברת דרך יותר תחנות משמעותיות בגופנו. עיצמו עיניים כשמתאפשר, שכבו על הגב או שבו בנינוחות, הניחו ידיים על הבטן, ונשמו. חושו את התהודה של הנשימה במעטפת העור ובכפות הידיים. כך הנשימה חוזרת להיות מלאה וסרעפתית ויש זרימה של חמצן בדם ושל אנרגיה בגוף. נסו גם להאריך בהדרגה את משך ההכנסה או ההוצאה, להשתהות קצת במעברים בין הנשיפה לשאיפה. עצם טיפוח הכוונה וההרגל לשים לב ולמקד את המודעות בנשימה, משפיע אוטומטית ומשקיט רעשים, סטרס והסחות דעת. בכל פעם שהמחשבות נודדות למקום אחר, החזירו את המודעות לחושים, לכפות הידיים המונחות על הבטן/הצלעות/בית החזה והתרכזו במה שאתם חשים בחושים שלכם כאן ועכשיו.

שרירי הפנים והגוף קשורים למצב הרוח שלנו. שימו לב שאתם לא נועלים את הלסת וכי שרירי הפנים שלכם לא נוקשים. אפשר לתרגל בהליכה, ישיבה, נהיגה, בשירותים ובמקלחת – לשחק בפרצופים שונים ומשונים, חיוך מוגזם, הוצאת לשון, פיהוק, הרמת גבות, הרחבת נחיריים ולבדוק איך זה מרגיש.

יציבה – עומדים, יושבים או שוכבים, נסו להביא את המודעות למגע עם הקרקע, לכפות הרגליים למשל. זה עוזר להחזיר את המודעות לרגע הזה, להבנה שאני חי ונושם על קרקע יציבה, לא נסחף במערבולת ולא מרחף אבוד בחלל. צאו לחיק הטבע, שימו מוזיקה ונסו להיות פחות מוזנים ממסכים. אם נבסס את מגענו בקרקע, ננשום בנחת דרך האף, נחוש חיבור מכפות הרגליים לירכיים ואל האגן, לבטן, לגב ועד הראש, נגלה יציבה ותודעה נינוחות וקלות הרבה יותר לאורך זמן.

יש לנו את כל החבילה שקיבלנו במתנה כשהגענו לעולם הזה: גוף-נפש-תודעה, מצפן שמזמין אותנו לגשת אליו,  בכל דרך שנעימה לנו. להתחבר לטבע שלנו. כמו בימים בהם היינו תינוקות וילדים.

תודה סמדי, היה מרתק. הולכת לנשום קצת.