נסיבות ובעיקר תאריך פתיחתו של "המועדון הסגול" לוטות בערפילי הזמן, האלכוהול וחומרים אחרים. מתחקיר מעמיק שהתבצע בחודשים האחרונים, מדובר כנראה בתחילת שנות השמונים ולכן, כאשר אנו עומדים לציין ארבעה עשורי פעילות לעלייתו, נפילתו ותחייתו של "הסגול", הזמנו את מי שגדל שם לתאר איך רעדו הקירות וקיפצו הלבבות

סגול עמוק (Deep Purple)

כבר בטיולית שלוקחת אותך ביום ראשון מבנייני האומה לבסיס אי שם בארץ, מתחיל להתפשט כאב עמום במורד הבטן. לא משנה אם אתה בטירונות או במסלול, בשטחים או בלבנון, אתה כל הזמן חושב לעצמך אם תצא שבת ואם יפתחו את "הסגול" השבוע (צריך לנקות, להביא ארגזי גולדסטאר מהמינימרקט, למצוא די ג'יי). זה חוזר ומציק מדי פעם בפרקי הזמן האינסופיים, בשמירות ובמטווחים.

אי הוודאות הסתיימה. יצאת ועכשיו כבר שישי בלילה. אכלנו שניצלים בחדר האוכל, שתינו קפה ועוגה בבית של ההורים ווויסקי על המרפסת בשכונת החיילים. בשלב מסוים דודו מכבה את האור ונועל את החדר. מישהו זורק לאוויר "נלך קצת לבעוט בחתולה"? ("מה שעובר עלי" / איפה הילד) ועולים ל"סגול". מדרכות הקיבוץ חשוכות ושקטות, אבל במקום אחד יחיד ומיוחד מתעוררים עכשיו החיים.

בין תאי הדואר בכניסה הצפונית של חדר האוכל, מתקיים עדיין העולם הרגיל: השטיח העגום על קיר הברזיות, ציורים של מדג'ה זליגר במדרגות, אור ניאון לבן וריח אורנים, אבל מעבר לדלת הפלדה מחכה חלל חשוך וקסום.

כשאתה נכנס מכה בך ריח חמצמץ-רקבקב של בירה ישנה, חומרי ניקוי וזיעת רוקדים שדבקה בקירות המקלט העבים. העיניים לוקחות לעצמן כמה שניות להתרגל לחשיכה ולאורות המרצדים, אבל המוח כבר רושם מי הגיע? מי הגיעה? ומה הסיכויים שלי?

God is a D.J. / Faithless

עמדת הדי ג'יי היא חדרון קטן של יציאת החירום. בתוכו מתנהל בקלילות מפתיעה איש גדל מידות, אוזנו האחת צמודה לאוזניות, השנייה כרויה לבקשות הקהל והוא מלהטט בין מספר קופסאות מרובות כפתורים, שני טייפים (דק) מגבר (אמפליפייר) מיקסר ואורגן האורות האגדי.

תיק חום עם לוגו של 'עלית' ובתוכו מסודרות כמו סרדינים עשרות קסטות (TDK) אחת לצד השנייה. על גבה של כל אחת רשימת השירים. צד א' וצד ב'. בצד התיק מונח תמיד עפרון שנועד לתקן קסטות סוררות שברח להן הסרט. בשנים מאוחרות יותר הגיעו הדיסקים והעיפרון נזנח.

הוויסקי מאיכות ירודה (אולד קליפר, J&B) והערב עדיין לא המריא. על הרחבה כמה נערות כיסופיות (מי זאת? מהמאוחד?) רוקדות מול הרמקול בכוונה גדולה ובתנועות ארוכות את הפסקול של שיער (“Manchester England England across the Atlantic sea”). לא רע, אבל לא בשביל זה יצאנו שבת.

Dancing With Tears in my Eyes / Ultravox

ההסכם הוא כזה: אתה יכול לבקש מהדי ג'יי כל שיר שתרצה והוא, מצדו, ישים מה שבא לו.

כשיצטברו מספיק אנשים בנגר כבר ישים לנו "קמאן איילין" (Dexy’s Midnight Runners) או "קולד אז אייס"(Foreigner) או אולי איזה פורטיס טוב ("ומקרר ומקרר ומקרר שיקרר לי את המוח, אני רוצה לברוח") הרחבה תתמלא והטירוף יתחיל.

על הרחבה, לכל אחד טעם מוזיקלי שונה וסגנון ריקוד ייחודי. כפרי וגלילי בתנועות קפוארה עגולות, מאוחדניקים מהורהרים נזעקים לרחבה למשמע "השטן ירד לג'ורג'יה" (The Charlie Daniels Band) ובוטשים ברצפה עם נעלי עבודה כבדות, בנות מהנעורים רוקדות אחת מול השנייה את True Colors של סינדי לאופר, ולוחמי סיירת מסוקסים נוטעים רגליהם ברצפה עם בקבוק בירה ביד ומניעים רק את פלג גופם העליון לצלילי "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים, עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין" (מאמי / אופרת רוק).

בחצות המקום מפוצץ. איחודניקים ומאוחדניקיות, חיילים ומתנדבות, י"בניקים וחברים מהאיזור. המזגנים האומללים לא עומדים בעומס. קירות הבטון העבים מזיעים. מדי פעם נשבר בקבוק בירה. מישהו מקיא בשירותים. בערב טוב נדחסים כאן כ- 200 איש, חלקם ברחבה, אחרים עומדים ובידם כוס בירה, אחרים נשפכים החוצה למבואת חדר האוכל והרחבה שבחוץ, שם אפשר לנשום אוויר צח, ולנקות קצת את הראש לפני שחוזרים לזירה המהבילה.

קרבות תרנגולים / ערן צור וכרמלה גרוס וואגנר

המקום מפורסם בסביבה, ומהווה זירה להתנגשות תרבויות. מדי פעם מגיעים אורחים בלתי קרואים. אנחנו מתייצבים מולם ואוסרים את כניסתם כאילו היו ההונים שבאו לחמוס את שדותינו ונשותינו. 30 שנים אחר כך נתבייש בהתנהגות שלנו ונתפלא מדוע הם עדיין מצביעים ליכוד, אבל בינתיים אנחנו מרגישים שאנחנו מגינים על הבית.

יש רוק לועזי ועברי, פורטיס, סחרוף, איפה הילד, מאמי, החברים של נטשה, טאטו ואחרים. אין מוזיקה מזרחית.

פעם, כשניהלתי את המקום, נכנסה חבורת צעירים "לא מכאן". בראשה בחור נאה עם "תספורת אוחנה" והרבה בטחון. כנהוג, שאלתי אותם אם הם אורחים של מישהו. הבחור לא התבלבל וענה לי "אני פיזה!". אף פעם לא הבנתי בכדורגל, אז לקח קצת זמן והסברים עד שהבנתי שמדובר בדוד פיזנטי, (מכבי נתניה, פ.צ. קלן, נערות זוהר לונדוניות בציפוי חומוס) אורח של דני צ'רבנקה הוא הסביר לי וקיבל בירה.

These Boots Were Made for Walking / Nancy Sinatra

באמצע שנות התשעים, אחרי שהשתחררנו, הסתובבנו קצת בעולם ועבדנו בברים בתל אביב, ניסינו לעדכן קצת את הסגול. הבר התחדש אז בשתי מכונות בירה, אחת שרענן הרמן אירגן (גולדסטאר) ועוד אחת מגת (טובורג וקרלסברג). הכנסנו קוקטיילים עם שמות אקזוטיים (סקס און דה ביץ', וויט ראשן ו- B-52(. ההוא שמדליקים למעלה, היה קילר אמיתי. והבאנו אומנים מפורסמים שיופיעו על בימת הסגול המאולתרת.

מאיר אריאל ז"ל חישמל את האולם. לא היה מקום לעמוד או לזוז, וכולם שרו יחד איתו את פסקול נעורינו. בערבים אחרים הבאנו אמני סטאנד-אפ קומדי שהיו אז בתחילת דרכם, חנן ודני (שהיו כאן בגרעין) עידן אלתרמן ואבי גרייניק ("ילדים סורגים לאלוהים", "נווה חמציצים") שהקימו יחד את חבורת "פלטפוס". אחר כך זה גווע וחזרנו לרקוד.

ברחובות כיבו מזמן את הניאון (גשם) / בנזין   

בחסות החשיכה וערפול החושים, אנשים מתחילים לזלוג החוצה. ברי המזל בזוגות והרוב בודדים.  המאוחדניקיות כבר חצו מזמן את הפשפש בחזרה לכור מחצבתן וגם המתנדבות כנראה העדיפו לבלות את שארית הלילה במקום אחר. הנוכחות ברחבת הריקודים דלילה יותר. כל אחד רוקד עם עצמו, אנחנו חיילים של הקצב.

כשנותרים רק בודדים בזירה, ניתן האות. האורות נדלקים ובנגר שם את "גשם" של בנזין ("ברחובות כיבו מזמן את הניאון, את נראית לי עייפה נלך לישון, האור דולק בחדר השני, אבל מישהו בוכה וזה לא אני"). אנחנו מרימים כסאות, מטאטאים בדלי סיגריות ובקבוקי בירה ריקים ובוכים את נשמתנו עם המלים של יעקב גלעד והלחן של קיטש אמסלם. מחר נקום בצהריים עם כאב ראש נוראי ושביזות יום א'.

I’m Still Alive / Pearl Jam

ועוד כמה מלים לסיום – לא ניתנה לי הזכות, אבל אם היה לי ביד את "תפוז הזהב" הייתי מעניק אותו ללא היסוס לדניאל ונתנאל סטיוארט, בניו וממשיכיו של גארת' (דיוויד) סטיוארט המפעילים את המקום בעוז ואמונה.

חלפו 25 שנים והמקום השתנה. במקום רחבת הריקודים ניצב עכשיו שולחן סנוקר גדול, וחדרון הדי ג'יי הפך לכניסה הרשמית. המוזיקה מנוגנת מתכנת מחשב, ואין כבר מתנדבות (אם לא סופרים את רוברט קולייר) אבל אחת לכמה שבועות אנחנו, ותיקי המקום, פוקדים אותו, שותים וויסקי (שהשתבח עם השנים) ומספרים לנוער המקומי על "הימים הגדולים" כאשר קירות המוסד הזה הזיעו מהתרגשות ורעדו מחדוות הנעורים.