יעל ואיתי גילה התקבלו לחברות רק לפני כשנה, אך נמצאים כאן לא מעט שנים. איתי מעולם לא עזב ויעל, במקור מחדרה, נמצאת בקבוץ כ-14 שנים. כדי להכירם טוב יותר, הזמנתי את עצמי לדירתם הזמנית במתחם הנעורים לשעבר, לכוס תה ושיחה פתוחה.
יעל לביא, ספרי קצת על עצמך
"שנים לפני שהכרתי את איתי כבר לא גרתי בחדרה. אבי במקור משדות-ים וגדל במעין-צבי, כך שקיבוץ הוא עניין מוכר במשפחתי. למדתי עבודה סוציאלית ועשיתי תואר ראשון, שני ודוקטורט בתחום, כך נוצר גם קשר מקצועי עם נורית מדיני לוי, הנמצאת בתחום.
כיום אני עובדת בהוראה והנחיית קבוצות במכללת רופין (בעיקר בסדנאות התפתחות אישית והנחיית קבוצות) ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה. בנוסף אני עובדת כמטפלת משפחתית וזוגית, המטפלת גם בבעיות של יחסי אמהות ובנות ובעיקר עובדת עם קבוצות ובנושאי אובדן ועם אחיות/אחים שכולים בחיפה מטעם משרד הבטחון.
לאחרונה אני לומדת בסדנאות יהודיות- ערביות בנוה-שלום, מה שהוביל אותי ללמוד ערבית מדוברת, בעקבות מעורבותי בקבוצות רב-לאומיות המשתתפות בלימודים במכללה לחברה ואמנויות.
כמו כן, יש לי חלק מסוים גם בקליניקה לגיל השלישי {מרפאת ברוש) הפועלת כאן בניהולו של איתי במה שהיה פעם הדואר, מתחת לחדר האוכל".
איתי, מה הספקת לעשות מאז שסיימת שירות קבע?
"למדתי לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מיד לאחר הצבא ובמהלך הלימודים. תמיד עבדתי, בין השאר ב"קו-הזינוק", תכנית לפיתוח מנהיגות נוער, בנוסף לעבודתי באותו תחום ב"אבן-דרך". יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א ותואר שני במכללה האקדמית בת"א וכעת אני לומד לדוקטורט באוניברסיטת חיפה.
פתחתי קליניקה במסגרתה עבדתי תחילה עם נוער ואח"כ גם עם ההורים. תחום הגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות) עניין אותי מאז שהייתי ילד והנושא של המוות הטריד אותי שנים רבות מגיל צעיר מאד.
בלימודי תואר ראשון נחשפתי לנושא ההתפתחותי של הגיל השלישי בקורס שעשה לי מהפך לכיוון זה של לימוד ועבודה והתיזה שלי הייתה בנושא שריתק אותי – "הזדקנות מוצלחת". לפני כארבע שנים עלה הרעיון והתחלתי בהקמת מרפאת "ברוש": קליניקה רב-תחומית הממוקדת בגיל השלישי ועוסקת, בין השאר, בנושא של אובדן זכרון, התמודדות עם אובדן אישי ובעיות נוספות רבות המאפיינות גיל זה.
הרעיון היה לקבץ מומחים מתחומים טיפוליים שונים. כך שהצוות כולל נוירו-פסיכולוג, פסיכיאטרית, פסיכולוג מומחה בגרונטולוגיה, רופאה גרונטולוגית כללית, עובדת סוציאלית בתחום (יעל, אשתי) מרפאה בתנועה, פיזיותרפיה והידרותרפיה (יהודית יואל, המוכרת לטובה לרבים מבאי הבריכה ומשוקמי הלב).
מרכיב חשוב הוא למנוע מהמטופלים להתרוצץ בין מומחים בתחומים שונים ולהעמיד מגוון אפשרויות במקום אחד. המטופלים הם אנשים עם בעיות אופייניות לגיל השלישי, כאשר דברים שעשית ללא בעיה בעבר, הופכים לאתגר שקשה לעמוד בו. נהוג לייחס בעיות אלה בעיקר לזכרון, אך גם הקשב הוא תחום פגוע שלא מרבים לדבר בו, הפוגע מאוד ביכולת התפקוד, בנוסף למגוון בעיות אחרות.
אנחנו לא מטפלים באלצהיימר, אך "מרפדים" את המטופל ומשפחתו באופן המאפשר להם תפקוד סביר במידת האפשר. הטיפול יכול להימשך חודשים ספורים ועד כשנתיים במקרים קיצוניים. אנחנו עובדים גם עם המשפחה ולעיתים גם עם הגורם המטפל – בן זוג, בן או בת או מטפל אחר".
איך מגיעים אליכם?
"רוב המטופלים שלנו מגיעים בעקבות מידע מחברים וכעת אנחנו מפרסמים ברשת, כך שתמצאו אותנו בפייסבוק, עם פירוט סוגי הטיפול בהם אנחנו עוסקים.
אני מאמין שאין זה אתי לטפל באנשים ומשפחות שאתה מכיר באופן אישי. צריך לשמור על הפרטיות של המטופלים ואת הדיסטנס הנדרש כדי לאפשר טיפול מתאים, ללא הכרות מוקדמת עם המטופל ו/או משפחתו. בכל זאת, פונים אלינו גם מהקיבוץ ואנחנו עוזרים במה שיכולים, תוך שמירה על הכללים הנ"ל.
"ברוש" הוא נסיון חדשני מבחינת היקף ומגוון התחומים שאנחנו מעמידים לרשות המטופל. יש לנו קליניקה עם אוריינטציה קהילתית וזה ההבדל הגדול. חברים ותושבים מוזמנים להיכנס לאתר וללמוד יותר על שירותינו".
איך נפגשתם?
"עבדנו יחד בחברת "אבן דרך" שהובילה קורס לפיתוח מנהיגות של בני נוער בשטח, שם היו אנשים כמוני (מדריכה בבי"ס שדה לשעבר) ואנשים עם רקע כמו של איתי (הדרכת קבוצות ופסיכולוגיה) מאז אנו ביחד.
עם לידת תמר, זכור לי שמירהל'ה זיו הייתה משמעותית בחיבור שלי לכאן ולאחר מכן העמיק החיבור דרך הגנים והורי החברות של הבנות. רק לפני כשנתיים הצגתי עצמי "אני מגבעת-חיים" ולא רק "גרה בגבעת חיים". במשך השנים השתתפתי גם בצוות חנוכה ואני משתדלת לעזור כשאני יכולה.
שלוש הבנות לומדות מגיל גן במרכז החינוכי האנתרופוסופי "אופק" באלישיב. תמר (כיתה ד', בקרוב בת עשר) נמצאת מגיל אפס עם איתי בבריכה, חובבת פעילות גופנית ומשתתפת בחוג אתלטיקה, שרה במקהלת העפרוני של עמק חפר ומצטרפת לתנועה עם ילדי המרכזון. גם אלה (כיתה ב', כמעט בת שמונה) באותה מקהלה, בנוסף לחוג התעמלות קרקע וקרני (חמש וחצי) בגן האנתרופוסופי באלישיב".
למה חינוך אנתרופוסופי?
"איפשרנו לבנות להישאר ילדות עד כמה שניתן וגם לא התלהבנו מהמסגרות הרגילות של גן ובית-ספר ורצינו פחות מסכים. אהבנו את האופן בו מדברים איתן שם, התחברנו לרוגע, לציורים, נגינה, יצירה ותנועה. הן לא בקצב מקביל לחינוך הרגיל בלימודי הקריאה והחשבון, אך הן אמורות להדביק את הקצב בהמשך.
תמר קראה את ספרי הארי פוטר עבי הכרס ומבלה זמן רב בספריה ובקריאה כשגם אלה באותו כיוון והן מתקדמות בקצב שלהן ללא לחץ. בהמשך הן יוכלו להמשיך בחינוך אנתרופוסופי כאן או בפרדס-חנה ואם יחליטו, יוכלו לעבור ל"מעיין שחר"".
מה דעתכם בנושאים העומדים כעת על הפרק בקיבוץ?
איתי: "לדעתי מה שלא ברור כעת הוא איזה קיבוץ אנחנו רוצים שיהיה כאן. זה נושא מרכזי, אך הוא צץ ועולה בשולי הדיונים על קליטה ושיוך דירות. אני מעדיף קיבוץ ולא מושב או ישוב קהילתי. נכון גם התהליך המתרחש כעת, כאשר אנשים אומרים ואפילו צועקים את אמיתותיהם ומתגברים על תרבות ההפנמה שהתבטאה בהימנעות מדיון על נושאים שהם בדמנו. פסה מהעולם תרבות ההשתקה, המתייחסת לדוברים ביקורתיים כפי שגולדה התייחסה בזמנו לתנועת הפנתרים השחורים בתור "לא נחמדים". צריך להתבטא וסתימת פיות על רקע סגנון, לגמרי לא נראית לי".
Share this post
