מי עדיין מכיר או זוכר את הכפר הערבי שעמד במקום בו ניצב כיום המרכז המסחרי? מי זוכר ימים בהם ילדי קיבוץ ישראלי שיחקו עם ילדי כפר ערבי? מי זוכר שפעם שוכני הארץ הזו גרו זה ליד זה? גלעד כרמי זוכר

גלעד כרמי – יוני 1953

גלעד (88) זוכר עדיין את הימים שקדמו להקמת הקיבוץ ומספר בהנאה על אותה תקופה. אפילו את מאורעות 1936 הוא זוכר, כילד בן חמש בגבעת חיים מאוחד שנגזר עליו לזחול מתחת למיטתו בבית הילדים על-מנת שלא להיפגע בכל פעם שנשמעו יריות.

בסופו של דבר, לא היו בקיבוץ קורבנות ולדבריו, הפורעים היו ערביי קאקון ושוויקה כאשר ערביי מנשיה וזלפי לא לקחו חלק במאורעות. הם שמרו על קשר קרוב עם חברי הקיבוץ ולא שיתפו פעולה עם כוחות המופתי חאג' אמין אל חוסייני במאבקו ביישוב.

מה היה המיקום של הכפרים בהתייחס לקיבוץ של היום?

הכפר מנשיה עמד על השטח בין הרפת של המאוחד לבין מרפאת הכללית והמרכז המסחרי. זלפי היה הרבה יותר רחוק, בפרדסים הגובלים בפרדס שלנו. מבנה האבן הנמצא באותו פרדס עד היום, שימש את שומר השדות של זלפי שניסה למנוע גנבות חקלאיות. גבעת חיים מאוחד השתרעה מחוגלה ועד מגדל המים של המאוחד, לא הייתה דרך המשך לעין החורש והשדה שנמצא שם כיום היה ביצה מוצפת בחורף.

בחורף, זכור לי שמשלוחים לאקונומיה של עין החורש הונחו בסירה ואני הצטרפתי לפעמים למי שהשיט אותה אל מעבר לביצה, לעין החורש. תפקידי היה להחזיק בחבל הסירה בזמן שמעבירים את הסחורה למטבח עין החורש כדי שהסירה לא "תברח".

זכור לי שאבא של חגי דור (הוכדורף) שתל עצי אורנים על הגבעה בה נמצא הקיבוץ היום. חלק מאותם עצים שרדו עד ימינו. בדיעבד, נראה מוזר לשתול עץ אירופאי בחולות ואדמות הגבעה. הייתי נוסע עם ילדים ועל עגלת הטרקטור היו חביות מים שילדי הקיבוץ השתמשו בהן להשקיית עצי האורן.

גלעד כרמי בענף הבניין

מה זכור לך מהכפרים הערביים שהיו כאן ?

האזור שליד הבאר, על הגבול הצפוני של גבעת חיים (בצמוד למגדל המים הנוכחי של המאוחד) היה בשנות ה-30 מגרש המשחקים שלנו. הנשים הערביות היו מגיעות למלא מים עם כדים, כשאנחנו והילדים הערביים עוזרים להן לפעמים להעמיס על ראשן. היינו פוגשים שם את ילדי הכפרים, משחקים איתם ומתגרים בהם כשכל כל צד טוען שהארץ היא שלו, ברוח טובה וללא אלימות. הם היו שרים "פלסטין בלדנא ואל-יאהוד כלבנא" ("פלסטין שלנו והיהודים כלבינו")

ואנחנו ענינו "פלסטין שלנו והערבים כלבינו". לאחר מכן היינו מצטרפים אליהם לגניבת אבטיחים ולפעמים היה שומר השדות הערבי קורא לנו, חותך ומחלק אבטיחים עסיסיים לכולנו.

תושבי מנשיה הגיעו והתיישבו באזור במקביל לקיבוצים כשלפני כן הם היו מגיעים לעבד את אדמות השייח' כאריסים משוויקה, רכובים על חמוריהם. לאחר שהבינו שקל יותר להתיישב ללא מסע החמורים היומי לשדות, בנו בתים מבוץ וקש.

אילו ארועים עם ערביי הסביבה זכורים לך בתקופת מלחמת העצמאות ?

זכור לי אב המשפחה של חמולת אבו-עיסה החיים כיום בגאולי-תימן, שדיווח לאנשינו על מיקומי המוקשים שהטמינו הכוחות הערביים (לא ערביי מנשיה או זלפי) כך שהם נוטרלו ללא נפגעים מאנשי היישובים שלנו.

הם חיו בחלק ממה שהיה פעם כפר ערבי שהשתרע מגאולי תימן של היום ועד מה שכיום מהווה כביש כפר ויתקין שאז היה זה שביל שהפך לעיסת בוץ בחורף. שאר תושבי הכפר נטשו אותו על בסיס הבטחות השיבה של המופתי. אנשי בטחון מכוחותינו הבטיחו לאבו-עיסא להישאר בארץ ולא לנטוש ואמנם, למרות שפקפק ושקל לנטוש, בכל זאת החליט להישאר וכיום חולשת המשפחה על חברת הובלה וחיה בנחת בגאולי תימן כחברים מן המניין כשילדי החמולה למדו ואולי עדיין לומדים בבית הספר משג"ב.

היחסים שלנו עם הערבים היו טובים באותם זמנים. גם תושבי אותו כפר שהשתרע מגאולי תימן של היום עד תל חפר, שמרו על קשר טוב עם מעברות.

כמו כן, אני זוכר את הארוע בו הגיע לזלפי ולמנשיה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל ולדברי התושבים, דרבן אותם לעזוב את כפריהם, תוך הבטחה שצבאותיו יביסו את היהודים ויעבירו את אדמותיהם ובתיהם של חוגלה, עין החורש וגבעת חיים לאנשי מנשיה וזלפי לאחר הנצחון הערבי.

חברי הקיבוצים הפצירו בהם שלא לעזוב. אך הם עזבו את הישובים והגיעו לשיוויקה ובקה-אל-שרקיה. כפי שכולנו יודעים, תוצאות המלחמה לא תאמו את ציפיותיו והבטחותיו של חאג' אמין אל-חוסייני ותושבי הכפרים מעולם לא שבו לכאן.

קטע נוסף שזכור לי היה כשטיילנו כילדים בני 13–14 לכיוון קאקון וכמה ערבים שהלכו בעקבותינו איתרו את תמר לדרר (לשעבר מגח"מ) והציעו "לקנות אותה" תמורת שני גמלים.

גלעד כרמי בחדר האוכל

זכור לך מקרים של חברויות בין ילדי הקיבוץ לילדים הערביים ?

היה לי חבר ערבי בשם עיסא, כהה עור, שהיה רועה את עגלי המשפחות בסביבות הקיבוץ ועד זלפי. נוכחתי שהילד תמיד רעב ולכן הייתי לוקח לחם בכיס ומביא לו והוא תמיד היה אסיר תודה על כך.

הייתי מבלה איתו בשדה, הוא היה מדבר איתי ערבית ואני דברתי אתו עברית. אך הבנו אחד את השני ונהנינו ביחד. הוא נטש את הכפר עם החמולה שלו ועם עדר העגלים לאיזור שוויק'ה ואחרי שעברו כ-25 שנים, היה נדמה לי שאני רואה אותו במפעל המיץ שהיה בשוליה המערביים של חדרה, לכיוון אולגה. מראהו היה שונה, כפי שסביר שיקרה לאחר זמו כה ארוך, אך עדיין דומה והיו איתו שתי ילדות שהיו בנותיו כנראה. הסתבר שמשוויק'ה אליה נמלט במלחמת העצמאות, הוא עבר לבקה-אל-שרקיה, בצד הירדני של הגבול, אבל תוך "קומבינה" שהוא עשה, הוא הצליח לעבור לבקה-אל גרבייה. אני פונה אליו "עיסא" והוא מייד זיהה אותי וקרא לי גל-עד. כל כך שמחנו, התחבקנו והתנשקנו לאחר שנים רבות שלא התראינו. אני "עיוור צבעים" כשמדובר באנשים מגזעים שונים.

איזה מבוגרים היו בקשרים עם הערבים ?

גרי בר-שלום היה גפיר (שומר) ושמר על קשר איתם. כך גם המוכתר פרנטו, אבא של יהודה קליין מגח"מ ואחרים. הילדים הערביים היו מגיעים גם לקיבוץ (גבעת חיים מאוחד) ומשחקים איתנו בכייף.

יש לך מחשבות ומסקנות מאותם ימים ולאחר מכן, בנוגע ליחסי יהודים-ערבים?

הדבר העיקרי לדעתי הוא שאי-אפשר לפתור את הקונפליקטים ללא דיבור אחד עם השני. אני לא מכיר קונפליקט שהצליחו לפתור במלחמה. הדרך היחידה היא לדבר איתם ולא להכריז בוקר וערב שאין עם מי לדבר. דבר נוסף שאני מקיים מאז אותם ימים, הוא גישה של לקבל את האחר ללא הבדלי דת, צבע עור, מין או לאום.

גלעד כרמי בביתו 2018 צילם עמית תירוש

בגיל 88 יש לך עוד תובנות שאתה מוכן לחלוק איתנו ?

כל חיי כמעט אהבתי את מה שעשיתי ועשיתי את מה שאהבתי. שנים רבות עבדתי בקואופרטיב "עמק חפר". הייתי מעורב כנהג וסדרן עבודה של הובלת הצינורות הענקיים למוביל הקצר ולאחר מכן למוביל הארצי. תיאמתי בין כל הקואופרטיבים וכולם סמכו עלי כהוגן, מקצועי ומסודר. בשלב מסוים, הבנתי שאין להסתמך על זיכרון בלבד, נעזרתי בפתקים ושרדתי שנים ארוכות וטובות. לאחר מכן, עברתי ל"גרנות". אהבתי את הקיבוץ הישן וכעת אני אוהב את הקיבוץ "החדש". היו לי חיים ארוכים וטובים עם דינה ועכשיו גם עם דבורה. אני מרוצה ומאושר ואין לי טענות לאף אחד. אני קם בבקר ועושה מה שאני רוצה ונהנה מכל רגע.