נפגשנו עם אייל לדבר על נושאים חשובים, ולמרות שהיו שאלות ותשובות אפשר להגדיר את זה יותר כדיון ולא לגמרי כראיון.

אתם מוזמנים להעלות נושאים שהייתם רוצים לדעת עליהם יותר וננסה להתייחס אליהם בפגישות הבאות עם אייל.

 

שעל רקע הגידול הדמוגרפי והמגוון הרב של עיסוקים של חברי הקיבוץ, איך אתה רואה את מקום היזמות של חברים בקיבוץ?

א – הקיבוץ צריך להתפתח הלאה, מי שקופא על שמריו – נובל. פיתוח מרכז השירותים, הוא דוגמה לכך. בנוסף לשירותים הבסיסיים המתוכננים לחלק הדרומי, מתוכנן לצד הצפוני מרחב שלם של משרדים/תעשייה קלה בהשכרה, שימשוך גם אנשים מתוך הקבוץ. מתחם בו נשאף להשכיר לחברות רציניות שיהוו עוגן להחזר ההשקעה. בתחומי הקיבוץ מדובר בהשקעות קטנות משמעותית, ולכן מתאפשר לאנשים למצוא את הפינה המתאימה להם במחירים סבירים.

שומה עם השקעה מעבר למקום הפיזי? אנחנו מדברים על יזמויות של חברים בקיבוץ, ועל מערכת העוזרת להם למנף את עצמם ואת העסק שלהם.

א – אנחנו לא מנסים בשיטה של פעם לכוון את החברים למקצועות מסוימים. זה לא נכון ואנשים גם לא ירצו את זה. אין לנו מטרה שהחברים יעבדו בקיבוץ אבל בהחלט נשמח אם זה יקרה.

שיש פה הרבה אנשים שמתפרנסים מעסקים קטנים, אולי אפשר לשקול כיצד ניתן לקחת את היזמויות האלו ולתת להם כלים לצמיחה וגידול? דוגמת קורס שיווק או ליווי ע"י אנשים בעלי ניסיון.

א – הבעיה במעורבות של הקיבוץ היא שזה מחזיר אותנו למקום פטרנליסטי יותר, שלוקח אחריות, דווקא כשהחבר "רץ לבד ואחראי" על הפרנסה שלו. כשמישהו מחפש את העזרה המקצועית מאתנו – הדלת תמיד פתוחה, אבל ל"דחוף" קורסים לאנשים אני לא בטוח שזה נכון. למעשה זה קורה במערכת שלנו, אבל בדרך כלל עם אנשים שפחות מסתדרים. לאלו שמסתדרים, אנחנו משתדלים לא "להפריע" בדרך.

 ש בניית קהילה נעשית גם ממקום של כוח, של חיזוק ופיתוח כוחות חזקים קיימים, לא רק ממקום סוציאלי של עזרה לחלשים. הכול סובב את הדילמה בין מעורבות גדולה יותר של הקיבוץ בחיי החברים, ובין גישה שנותנת יותר חופש, אבל גם משאירה את החבר לבד בהתמודדויות שלו.

א – צריך למצוא את הבלנס החדש. בקיבוץ המתחדש אנחנו אומרים לחבר – קח אחריות על עצמך ונותנים רק מעטפת והעשרה. ואתם מדברים כעת על משהו שהוא יותר ממוקד ומקצועי. השאלה אם יש מקום לזה בעת הזו? נחשוב על כך. בהחלט שווה לבדוק את הנושא לעומק.

ש כשאנשים יקראו את העלון, זה יהיה בעיצומה של ההצבעה בקלפי על תקנון הקליטה, מה שנקרא בעגה – "סוגיית הבן השני". האם אין כאן פער בין התפיסה של ההנהלה לכך שזהו נושא טכני, לתגובה של האנשים והפחד הבסיסי שלהם – "שלא יהיה לבן שלי בית", "יתפסו לי את התור".

א – המצב האובייקטיבי שבגללו ביקשתי החלטות משלימות, הן שההחלטות הקיימות היו כלליות מדי. יש בהחלטות האלו, מאוקטובר 2009, סדר מסוים. לא שינינו את הסדר ולא את המהות רק רצינו להימנע ממצב בו הכלליות של ההחלטות, יגרמו לכך שנכסים יגיעו מהר מדי לאופציה הסופית של מימוש ע"י צד ג'. אני הופתעתי מהתגובות כי בעצם לא השתנו הדברים הבסיסיים של ההחלטות מ-2009 אלא רק "סגרנו" פינות וליטשנו את ההחלטות שיהיו ברורות עד הסוף. לדוגמא, בהרשמה האחרונה, החלטנו שמי שלא נרשם – ויתר על זכותו. היום אני רואה שאנשים מתחרטים, אז מה, אני לא אפנה אליהם, ואני אפנה לבן השני לפני שאני אפנה אליהם? אז התייחסנו לכך בהחלטות המשלימות – שגם מי שלא נרשם, עדיין יש לו זכאות.

שהבעיה הייתה עם הפנייה לבן השני, וההרגשה של אנשים שיש אפשרות שמישהו יקבל שני מגרשים לעומת אחר שלא יקבל כלום.

א – אבל זה כבר קיים בהחלטות של אוק' 2009. מה שעשינו זה שאפשרנו לקבוצות נוספות (משפרי דיור ומי שלכאורה ויתר על זכותו) להצטרף לרשימה לפני שמגיעים לאופצייה של פנייה לצד ג'. מה שקרה שבהתחלה החלנו את זה רק על דירות יורשים. אבל זכרנו שבכל שלב בבנייה היו משפחות שפרשו, אז אמרנו, בוא נחיל את אותו הליך גם על הבתים האלו.

מה שכן, בעקבות תגובות של אנשים והפחד שלהם שלא יהיו מספיק הזדמנויות לבנים ראשונים, החלטנו שכרגע אנחנו לא מתקדמים עם מקטע ג' (64 יח'), וההחלטה על הקצב תהיה בהתחשב בבנים ראשונים, בקצב הרבה יותר איטי ובקבוצות יותר קטנות.

שמה שאנשים רצו לשמוע זה לא רק את ההסבר הטכני, אלא גם הבטחה ש"תשמרו עלינו" שתדאגו לזה שלא יחתכו את התור לפניהם.

בגדול אנחנו לא יכולים להבטיח לכולם מגרש. חסרים לנו כ-120 מגרשים. אנו פועלים מתוך תפיסה שהקיבוץ יתפתח באופן טבעי (וזה דיון ראוי מה ועד כמה לפתח), כמו בכל יישוב אחר. האזור שלא יבנה זה האזור הישן במרכז היישוב שישומר, שם השטח הוא מוגבל. מסביב יתווספו עוד ועוד שכונות. יש סיכוי טוב שרשויות התכנון יאשרו 500 יחידות. ואנחנו פועלים בתחום הזה. ואני בטוח שעוד 10-20 שנה יסתכלו על אופק חדש – 600 יחידות אולי אפילו יותר.

שמה שאנשים מחפשים לדעתי, הוא שני עקרונות קהילתיים. אחד שתהיה כניסה של אנשים שקשורים לקהילה ושיראו עצמם חלק ממנה, והשני הוא עקרון בסיסי של שוויון שלא יהיה מצב של חלוקה לא הוגנת של המשאבים.

א – אני יכול להגיד שגבעת חיים היום, במודל המתחדש, מתנהלת בצורה מדהימה והקיבוץ שם את החברים מעל לכל. כל החלטה שאנחנו מקבלים מוכוונת לעשות טוב לחברים. אני ראיתי קיבוצים שיתופיים שלא היה בהם שוויון, למרות השיתופיות לכאורה. השוויון היום מתבטא בשוויון הזדמנויות. לכולם הייתה הזדמנות שווה להירשם לקליטה, ולא כולם עשו זאת. למה לא נרשמו? אנחנו הופתענו מכך שהצלחנו בסוף למלא את שלב ב'. ואת שלב ג' ברור שנעשה הרבה יותר לאט. יש הרבה עבודה כרגע בבניית שיווי משקל מחודש במרבית תחומי החיים. הקיבוץ צריך לעכל את המסה שנקלטה פה. קלטנו בשלוש שנים כ 150 חברים חדשים. נתנו את ה"מכה הראשונית" ועכשיו צריך לאזן את זה.

שהייתה הנחה שמי שנקלט זה בני הקיבוץ, ולא צריך להסביר להם כלום. אבל עכשיו נכנסת קבוצה גדולה של משפחות חדשות וצריך להתייחס אליהם.

א – כן, בעשירייה השלישית התחלנו להרגיש שיש בעיה, ואז הוקם צוות קליטה. ואנחנו מבינים שהעבודה שלו צריכה להיות יותר רחבה. אני מודה שאנחנו לא מספיק טובים בזה. זה לא שיש קטסטרופות, אבל צריך לראות ולוודא שהדברים מסתדרים יותר טוב.

שגם צריך לזכור את בני הזוג שאף פעם לא חיו פה, וגם נכדים שהיו מנותקים. זה בעיקר עניין של תחושה. צריך ליצור תחושה של שייכות, גם אם בהתחלה זה קצת מלאכותי.

א – כמו שאנחנו לא טובים בהסברה, אנחנו לא טובים בהזמנה. אנחנו נורא מפרגנים, אבל מה שרץ פה כל היום זה הבנים, הבנים, הבנים, וחשוב לזכור שכמעט לכל בן/ת יש או יהיה בן/ת זוג שאינם בני קיבוץ. אנחנו צריכים להיות יותר קשובים לצרכים של כולם. אל תבין אותי לא נכון, אני נורא נהנה לעבוד פה, זה קיבוץ נורא מפרגן, ורואים את זה בשעות הטובות וגם בקשות אבל תמיד ניתן להשתפר ולעשות טוב יותר.

שהיה מין "וואו" כזה בהתחלה בקהילה כשהגיעו משפחות חדשות והרגשה של התחדשות, ואז זה נחלש. לא צריך לקחת את זה כמובן מאליו. יש להשקיע משאבים, להביא אולי מישהו מבחוץ, שמומחה בבניית קהילה ובחיזוקה.

א – אי אפשר לחשוב שעוברים מ-280 בתי אב ליותר מ-400 ושום דבר לא משתנה. חצי יישוב הוא עם צביון אחר. השאלה היא האם לתת ל"טבע לעשות את שלו", או לעזור לזה. המשפחות שמגיעות באות לכאן מהרבה סיבות, ולאו דווקא ההווי הקיבוצי. לפעמים הדברים זורמים מאליהם, ולא צריך להתערב בזה, במיוחד אם אתה לא יודע בברור לאן אתה רוצה להגיע.

שכדי שאנשים ירגישו יותר רצויים צריך ליצור את החיבור, וגם יש מקום לשאול לאן אנחנו רוצים להגיע, וזה לא בהכרח יהיה מפלג או מפריד.

א – אם נתחיל להתעסק בזה, אולי נגיע למקומות שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם. בגבעת חיים נותנים הרבה מקום לחופש ולרצון הפרטי, וזה אחד הדברים שאני אוהב בקבוץ הזה. צריך להיות עם היד על הדופק. כמה אנשים היו באים אם היה כאן קבוץ שיתופי?

שברור שלא הולכים למודל שיתופי, אבל יש רצון אצל יותר ויותר אנשים שמחפשים משהו שהוא קצת יותר מתקרב אליהם, לא מכריח, יותר עוטף, יותר מאפשר וגם נותן הזדמנויות, קהילתיות יתירה.

א – כולנו מחפשים חום ואהבה, ואני מסכים אתך חד משמעית, יותר כיף להיות בסביבה חמה ומחבקת מאשר בסביבה קרה ונרתעת, וצריך לחשוב איך מקדמים את הנושא הזה כאן. 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896