דבורה הדר לקחה על עצמה את מדור "בנות ובני הקיבוץ בגולה הדוויה". אתם מוזמנים להפנות אליה קנדידטים לראיונות. להלן סנונית ראשונה ותודה רבה לדבורה על היוזמה

שלום לכולם ממשפחת ארזי בניו ג'רזי: שלומית, בועז, אגם (12) ונגה (7).

שמחנו מאוד על הפנייה לספר על עצמנו ועל החיים פה. זו הזדמנות לשמירה על קשר שבאה לנו בזמן הנכון כשהארץ גועשת ותחושת החיבור שלנו אליה חזקה מתמיד. בחלון השני של המחשב רצים בדיוק עכשיו השידורים מההפגנות ללא הפסקה, כולל מגבעת חיים. אז תמשיכו בכל הכח, אנחנו / אתם בדרך לנצחון!

עברנו ביוני 2013 בעקבות הזדמנות שנוצרה לבועז בעבודה. לפני כן גרנו בקיבוץ מספר שנים, בקוטג'ים ואחר כך בנעורים. אגם בילתה את חמש השנים הראשונות שלה בקיבוץ (גן רימון וגן דקל) ועדיין שומרת על קשר עם חברות מאז, דרך הוואטסאפ ובביקורים שלנו בארץ. נגה נולדה בארה"ב מספר חודשים אחרי המעבר. כדי להקל על אגם בשנה הראשונה, בחרנו בגן חב"ד, היחיד בו מדברים גם עברית וגם אנגלית.  מבחינתנו זה בדיוק מה שיפה בשינוי כזה באמצע החיים, האפשרות להיפתח ולהכיר דברים חדשים. החב"דניקים התגלו כאנשים פתוחים ולבביים, הם כיבדו את החילוניות שלנו ולא ניסו להפעיל לחץ. בהמשך עברה אגם לכיתה א' בבית ספר ציבורי רגיל בו לומדים אמריקאים, ישראלים, קוריאנים ומהגרים ממדינות נוספות ומאז היא לומדת בחינוך הממלכתי, כיום בכיתה ז' ועושה חיל.

אגם ונגה בפתח הבית

אנחנו גרים באחת מארבע עיירות צמודות שיש בהן קהילה של מאות משפחות ישראליות. הסיבות שהישראלים מתרכזים בעיירות האלה הן בעיקר החינוך המצויין, הקירבה לניו יורק בה עובדים מרבית האנשים והעובדה שכבר יש קהילה משמעותית (בשיטת חבר מביא חבר). גם לגבעת חיים יש פה נציגות יפה: אבידע וסיוון לנדאו וגם אליסה (בני) וריץ' גרים ממש לא רחוק מאיתנו.

אנחנו אוהבים מאוד את הקהילה הישראלית שמזכירה קצת קיבוץ – כולם מכירים את כולם, יש אירועים משותפים, חוגגים את חגי ישראל יחד והילדים לומדים והולכים לחוגים יחד. שתי הבנות שלנו משתתפות בלימודי עברית וישראל פעם בשבוע ובנוסף, אגם חניכה פעילה בתנועת הצופים הישראלית. בועז עובד כמנהל קבוצת מהנדסים בחברת FLIR העוסקת במצלמות תרמיות (ראיית לילה) לצרכים צבאיים ואזרחיים כשהעבודה בחצי שנה האחרונה היא בעיקר מהבית. למרות שעקרונית אין סגר, חברות רבות מעודדות המשך עבודה מהבית כל עוד זה לא פוגע בתפוקה. שלומית הספיקה להופיע בהרבה מדינות בארה"ב והגיעה אפילו עד מקסיקו, עד שהגיע הוירוס ופגע קשות בתעשיית המוזיקה. אז במקום להופיע, שלומית מתמקדת עכשיו בהקלטות מהאולפן הביתי ובשיתופי פעולה עם אמנים אחרים, ישראלים ולא ישראלים בניו ג'רזי וניו יורק.

אם כבר קורונה, בטח יעניין אתכם לדעת איך נראית ההתמודדות כאן. אז לפני-כן הסתייגות קטנה: כל אחת מ-50 המדינות בארה"ב מחליטה לגבי עצמה ויש אפילו החלטות שנלקחות ברמת המחוז או העיר. אז כל השוואה שנעשה מול ישראל, אינה נכונה בהכרח לכלל ארה"ב אלא רק למציאות שאנחנו מכירים:  ארה"ב וישראל מככבות כידוע בראש הטבלה במספר הדבקות לנפש, אבל כאן אין (לפחות כרגע) משבר אמון בין המשטר / המשטרה לאזרחים. רוב האנשים עוטים מסכה ברחוב מתוך כבוד לאחר ומפעילים שיקול דעת – כשמתקרבים לאחרים לובשים, כשמתרחקים מסירים. המשטרה לא עוסקת באכיפה, אין דוחות ואין מעצרים, לא ברחוב ולא בים. התחושה היא שהמשטרה למען הקהילה ולא נגדה, כמו השוטרים החביבים בתמונה  שהגיעו לקנות לימונדה וללטף את השרקניות שלנו בדוכן שאגם ונגה הקימו ליד הבית.

קשוחים מבחוץ ורכים מבפנים

מסעדות פתוחות כרגע, לפעמים רק לישיבה בחוץ ולפעמים גם בפנים תוך הגבלת כמות הלקוחות. בתי-הספר מקיימים תכנית לימודים מלאה אבל התלמידים מחולקים לקבוצות ומגיעים רק באופן חלקי ובשאר הזמן נוכחים וירטואלית מהבית.

מצד שני Winter is coming כמו שאומרים וכאן חורף זה חורף. הטמפרטורות יורדות מתחת לאפס ומדי פעם יורד שלג כבד. אנחנו חוששים מאוד מעלייה בתחלואה עקב ההתכנסות במקומות סגורים ובעקבות כך סגירה מחודשת של המסעדות, העסקים, בתי-הספר ומקומות העבודה. חורף שבו אין שום מקום לצאת אליו וכולנו סגורים בבית למספר חודשים, נשמע לנו כרגע מאיים מאוד.

עוד השפעה של הקורונה היא כמובן אי היכולת לבקר בארץ. אפשר עקרונית לטוס ,אבל עניין הבידוד והסגר מוציאים את הטעם ובכלל זו הרפתקה שלא ברור אם כדאי כרגע לעבור אותה עם ילדים. זה פוגע בדיוק בנקודה הכי רגישה בכל עניין המעבר לארץ זרה – הקשר עם המשפחות והחברים בארץ. לבנות שלנו יש קשר נהדר עם סבתא עדנה, הן מדברות ורואות אותה בוואטסאפ על בסיס כמעט יומי, אבל זה קשר וירטואלי על כל מגבלותיו. יכול להיות בהחלט שעד שנוכל להגיע שוב לביקור, יעברו יותר משנתיים מאז הביקור האחרון וזה קשה לנו מאוד, לנכדות ובעיקר לסבתא.

אז בינתיים שולחים חבילות, מתנות לימי הולדת ולחגים ומשתדלים לקיים אירועים משותפים בשיטת הזום. אנחנו כמובן מתגעגעים מאוד גם לסבתא מרים, ניר, אורית ולשאר המשפחה בקיבוץ ומחוצה לו ומקווים לראות את כולם ממש בקרוב.

לסיום נאחל לכם המון בריאות ושהארץ תשקוט לפחות 40 שנים. בהזדמנות הראשונה אנחנו עולים על מטוס ואם מישהו במקרה מגיע לניו יורק (כן, כן, זה עוד יקרה) מוזמנים ליצור קשר ותמיד נשמח לארח או להיפגש.

באהבה רבה,

משפחת ארזי.