"צוות ההיגוי לתהליך ההסכמות". לאחר התהליך הסוער שליווה את לידתו של הילד המוזר הזה, היה לי ברור שאלווה אותו מקרוב בצעדיו הראשונים. קבלו זרם תודעה היישר מהמפגש הראשון

במהותי אני אופטימי ועדין, אז אומר זאת באופטימיות ובעדינות: המצב כזה, תתמודדו.

אני לא כל כך יודע מאיפה להתחיל, אז אולי אחזור להתחלה. מי זוכר שההתחלה הייתה על סטרואידים?

זוכרים את סערת "ההצבעות הכפולות"? מי זוכר שהפרשה הזו הייתה בעצם חלק מבחירת "צוות ההיגוי לתהליך ההסכמות"? תהליך שאמור להוביל לפיוס, אחווה, שיתוף ושקיפות – ובאופן שלא יכול להיות סמלי יותר, הוביל כבר בצעד הראשון שלו לתלונה במשטרה, הוסיף ליטרים רבים של מים עכורים לביצה המקומית ושפך ליטרים רבים של שמן למדורה הרותחת גם כך.

אחר כך היה תהליך הצבעה נוסף, לקח עוד קצת זמן וגם פורסמו שמות המשתתפות והמשתתפים שקיבלו את מירב הקולות לצוות והנה הגיע היום המיוחל: בערב האחרון של תש"פ התכנס רובו הגדול של "צוות ההיגוי לתהליך ההסכמות" לשיחת פתיחה במועדון לחבר.

צילום: אמיר שילה

אבל רגע, לפני הכל – הסכמות בדרך כלל נעשות בין צדדים שונים, נכון? למישהו יש רעיון מי הם הצדדים? והסכמות מתבצעות בדרך כלל על עניינים שנויים במחלוקת – למישהו יש רעיון מה הם אותם עניינים? ובכלל, מניין שאותן הסכמות אליהן יגיע הצוות, תהיינה מקובלות על חברות וחברי הקיבוץ?

בשבועיים שקדמו להתכנסות הצוות, הפניתי את השאלות הללו לכל מיני אנשים, מכל מיני זרמים וממנעד גילים. שמעתי כמה וכמה תשובות, אבל לרוב לא היה מושג ירוק על התשובות או הכיוונים.

יפתיע אתכם לקרוא שגם לחברי הצוות אין? אבל רגע, בל נקדים את המאוחר.

17:57, שלוש דקות לפני שעת הכינוס. למעט יורם תירוש המטפס לאיטו במדרגות לעבר המועדון, אין אף אחד / אחת מהצוות. כרגע אפשר למצוא שם את ניר ברעם, מחברת "אנשי דרך" המלווה את התהליך, את ליאורה, יו"ר הקהילה ואותי, משרת הציבור, או "הזבוב על הקיר".

בחצי השעה הקרובה מתכנסים כאן במועדון (שעבורי תמיד יהיה של אדית) גם שאר חברי הצוות: יותם זיו, מנחם הרטמן, מוטי זעירא, טלי סופר, רועי אסטליין, יאיר אסטליין, נועה לברון, רקפת מוהר, עדי פלדי וממי לברון.

ניר ברעם פותח את השיחה ומודה שהוא מתרגש. מבט מהיר על פני החדר (ושהייה בתוכו בשעה הקרובה) מביאים אותי למסקנה שהוא היחיד שחש כך.

עוד מעט תשמעו מה חשו השאר. בעצם, למה עוד מעט? הנה מקבץ מהתבטאויות חברות וחברי הצוות.

קראו אותן ואז יתכן שתגיעו למסקנה אליה הגעתי אני: חברי צוות ההסכמות מסכימים מאוד על נושא אחד במיוחד.

• "לא יודעת לאן התהליך הזה מכוון"
• "אני אמביוולנטי לגבי ההשתתפות שלי. מה בעצם יש לי לעשות פה?"
• "זו לא הזירה הטבעית שלי, סיטואציות כאלו מכבות אותי, לא יודע עד כמה נצליח"
• "כשנבחרתי הייתה לי מוטיבציה, אבל מאז נחתתי אל השאלה – מה הולכים לעשות? יש לצוות הזה בכלל מנדט?"
• "יש מנדט? יש סמכויות? מה המטרה של הצוות הזה?"
• "אני מקווה לטוב"
• "המצב לא פשוט, מקווה שנוכל להרים משהו"
• "לא לגמרי מבין את המהות והמנדט. מה נדרש מאיתנו?"
• "הגענו למקום של גח"מ, לא מצליחים לקבל החלטות"
• "מאוד לא רציתי להיות פה. אני לא מתאים, לא מבין את המנדט והציפיות, סקפטי לגבי יכולות הצוות הזה"
• "גם אני, באיזשהו מקום, סקפטית".

מצטער. אמרתי לכם שביסודי אני אופטימי, אבל לא היו הרבה גרמים של אופטימיות שם, בסבב הראשוני ממנו לקוחות האמירות הללו.

חלק גדול מנשות ואנשי הצוות תהו בקול רם האם נושא השיוך יהיה חלק מהדיונים, שאם לא כן, כהגדרתם "אין לנו מה לעשות פה".

צילום: אמיר שילה

בכלל, נראה כי כפי שלרוב אוכלוסיית "הקיבוץ המתחדש" לא היה מושג אודות מהות הצוות, כך גם הדבר בין המשתתפים בו: זו רוצה לרכך את מה שקורה פה, בעוד זו רוצה להקשיח כמה שיותר, זה רוצה לשייף ולהשתייף בעוד זה תוהה בקול רם על הפער האדיר בין התחושה האישית המצויינת לזו הקהילתית המחורבנת.

כמתבונן מהצד, שאינו חבר קיבוץ, זה היה נראה כמו מקבץ אנשים שאחד הדברים הרחוקים ממנו במיוחד הן הסכמות. מה שדווקא בלט בשעה הזו, הן נקודות השבר שעליהן (שוב – לדעתי) אין סיכוי להגיע להסכמה. מבטיח לנסות ולהגיע גם לישיבות הבאות, כדי לראות אם זה משתנה.

במהלך הסבב הראשוני ממנו לקוחות האמירות למעלה, סיפרו גם כל אחת ואחד למי הם נשואים (או ממי התגרשו) כדי שניר ברעם יכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות. לאחר כשעה הסתיים הסבב וזה גם היה הרגע בו קיבלתי הודעה מזו שאני נשוי לה, שאפסיק את השטויות בהן אני מתעסק כעת ואגיע במיידי לפקד על מסדר ארוחת הערב, המקלחות וההשכבות.

יצאתי משם מהורהר – אז כך אמורה להיראות הדרך של "צוות ההיגוי לתהליך ההסכמות"? זו האנרגיה והאטמוספירה בה יפעל? ולא שחשבתי שיהיה אחרת, כי הרי בתוך עמו, הצוות יושב. הרי כל הרעיון לצוות המוזר הזה, נולד כאיזה מענה אמורפי למצוקה המובנית והבסיסית האופפת מזה כמה שנים את  קהילת "הקיבוץ המתחדש". האם הושקעה מחשבה אמיתית בהגיון המסדר ובמהות שאמורה לעמוד מאחורי פעילותו?

במהותי אני אופטימי ועדין, אז אומר זאת באופטימיות ובעדינות: המצב כזה, תתמודדו.