נפגשתי עם יניב ומיקה הורוויץ בצהרי יום חם, בבית שהיה ביתה של רות הורוויץ. יניב, בנם של שלי ועקיבא, עובד עם נוער בסיכון כמטפל במוזיקה באולפן מוזיקה טיפולי בגבעת אולגה וגם עם מוזיקאים מבוגרים המתמודדים עם מחלות נפש, ליד רחובות. חוץ מזה, הוא מופיע בכל הארץ באירועי שירה בציבור והפקות מוזיקליות תחת השם "עש לילה", מארגן ומוביל את המוזיקה בחגים בקיבוץ וגם מלמד פיתוח קול וגיטרה.

מיקה נולדה בירושלים. "אמא שלי מפינלנד, אבא שלי ירושלמי", היא מספרת על המשפחה הקוסמופוליטית שנדדה רבות והתגוררה במקומות אקזוטיים כמו הרצליה, ארה"ב ורמת השרון.

היא למדה מוזיקה במכללת ברקלי הנחשבת בבוסטון, שם חיה כארבע שנים. כשחזרה מארה"ב, התנדבה באוגנדה במשך ארבעה חודשים ולימדה ילדים בכפר לשיר ביטלס. "חוויה משנת חיים ופרספקטיבה" היא מספרת. כשחזרה מאוגנדה, עברה לת"א והחלה ללמוד תרפיה במוזיקה. כעת היא עובדת בשפרירים ב' וברופין (חטיבה ותיכון). באפריל הוציאה את אלבומה הראשון: "מיקה אלה"

השניים הכירו בתל אביב. "ארגנתי מופע מחווה ללאונרד כהן וחיפשתי זמרים. מישהי הזכירה את עמוס צימרמן ששר שירים של ניל יאנג, אבל אולי יוכל לשיר גם לאונרד כהן. עמוס העלה את שמו של יניב", מספרת מיקה. לאחרונה עברו לגור בקיבוץ, עם שני חתולים ומספר לא מבוטל של כלי נגינה.

איך ההשתלבות בחיי הקיבוץ?

"נעים לי מאוד פה", אומר יניב. "עולים בי זכרונות של שבילים ואני נהנה מהשקט ומהקצב של המקום. שנינו עסוקים מאוד ויש לנו עוד קשרים רבים בעיר. אני מאמין שכאשר יהיו ילדים, נרגיש יותר את הקהילתיות. (מאז הראיון נולד לשניים בן ושמו דרורי. מזל טוב ורק נחת לזוג המקסים).

"אני רק מתחילה להרגיש ולומר לעצמי 'אנחנו חיים פה' ושזו לא עוד דירה שעברנו בה, לא סתם עוד מקום או תקופה", משתפת מיקה. "מלא דשא פה ואני מעריכה מאוד כמה שיפה פה, זה באמת לא מובן מאליו. אני מודה על זה שמרגיש כאן כמו מקום שאכפת ממנו". בשלב זה רצה פיאל, החתול, להוסיף משהו: "מיאו". נדמה שהחתול השני, פיקה, מסכים עם הדברים.

למה בחרתם בקיבוץ?

"תמיד חשבתי שהיציאה לעיר היא זמנית", נזכר יניב. "ואחרי תקופה רצינית שם, כל פעם שצריך היה לחדש חוזה, חשבתי 'אממ, אולי אצא מהעיר' וככה זה נמשך כמה שנים. נוצרה לנו פה הזדמנות מדהימה – המשפחה שלי פה וזה מקום יפה וקרוב למרכז. אני לא טיפוס עירוני מטבעי וככל שאני נמצא פה יותר, זה מרגיש כמו ההחלטה הנכונה".

מיקה מסכימה. "שנינו אנשים שאוהבים מאוד שקט ואוהבים קצת להאט את הקצב, כך שלעזוב לא הפחיד אותי מאוד. לעומת זאת, חברים שלי בעיר מתייחסים לקבוץ כאילו זה כליל (מושב בגליל המערבי) למרות שאנחנו לא באמת כל כך רחוקים מהם. ההורים שלי גרים בהרצליה כך שזו לא נסיעה ארוכה ואנחנו גם יכולים לבוא ולפגוש חברים בת"א. מבחינת מקום 'ביניים', זה עונה על הצרכים שלנו ובשל העבודה שיניב מכאן, זו הייתה האופציה הטבעית".

איך שני מוזיקאים חיים ביחד?

"לדעתי זה לא כזה עניין גדול", אומרת מיקה. "אם ישאלו אותנו נגיד שאנחנו מוזיקאים, אבל היומיום שלנו מלא בדברים נוספים והעבודה של שנינו היא לרוב מחוץ לבית, אז אנחנו לא רואים את עצמנו רק כמוזיקאים. פעם יניב היה מלמד בבית וזה היה קצת קשה כי גרנו בבית עם חלל אחד. היום הוא מלמד במקלט שהוא גם מקום בו אפשר ללכת לנגן בערב במקום בבית".

 יניב מחדד את ההבדל. "מה שקורה בבית זה שתופסים גיטרה ושרים איזה שיר שעולה פתאום, או ממציאים איזו מנגינה ואלו דברים שטבעי לנו מאוד לעשות אחד בחברת השנייה. המקלט מהווה מגרש משחקים נקי מגירויים אחרים וממוקם מחוץ לבית. זה ממש כיף, ממש פריבילגיה". מהחדר השני נשמע קולן של גיטרות מגרגרות בהנאה.

מה הלאה?

"לקראת השקת האלבום של מיקה, הקמנו להקה בה גם אני משתתף עם עוד שני מוזיקאים וזה מעניין ומרגש כי זה עניין משותף ובטח נחזור לפעילות באביב", אומר יניב. "הלהקה שלי (בוקרשט) הייתה פורייה מאוד בשנים האחרונות: היינו המון בחו"ל, עשינו סיבובי הופעות רבים באירופה, ברוסיה ובמדינות הבלטיות ועכשיו אנחנו בפגרה. חוץ מזה, שנינו כותבים, מלחינים, מקליטים ולאט לאט הדברים ייצאו בזמנם".