בתם של טובה וליונל מייקלס כותבת לסבתא שבקנדה הרחוקה.

סבתא שלי.
כשהייתי ילדה קטנה את היית לי רחוקה, התראינו רק פעם בכמה שנים. את (וסבא) בקנדה או פלורידה (תלוי בעונה) ואנחנו כאן בישראל. כשבאתם לבקר, מאוד אהבתי לבלות אתכם בבריכה של הקיבוץ, בים בחופי נתניה- תמיד אהבתם את החופים שם… זוכרת שפעם הלכתי לכם לאיבוד בים?! כמה בכיתי באותו היום.. חשבתי שלא אראה אתכם עוד…תמיד אהבת ללכת לקניות בסופר הגדול, אפילו שבאת מקנדה ששם הסופרים הרבה יותר גדולים… היום אני מודה, כשהייתי ילדה, קצת התביישתי בכם- לא דברתם עברית, אתנו דברתם אנגלית וביניכם התווכחתם ביידיש (שלא נבין). תמיד אמרת לי מילים כמו "שיינה" וציפית שאני אענה לך "פונם", כלומר פנים יפות, ואף פעם לא הייתי מוכנה לשחק את המשחק שלך – מצטערת, התביישתי! תמיד הפריעו לך כל החתולים והכלבים שגידלנו, ואף פעם לא ממש הבנתי למה. והיו לך כל מיני מנהגים שנראו אז מוזרים, כמו שתמיד התעקשת לא לסחוב יותר ממה שנכנס בתיק/ מזוודה קטנה או כמו לקחת אתך לכל מקום סנדביץ' ותפוח, אפילו כשהיינו בדיסני באורלנדו בבת מצווה שלי, שזה היה נראה לי הכי מוזר בעולם כי הרי יש שם הכל מכל…
בכיתה ז' התבקשנו לראיין בני משפחה ולכתוב עבודת שורשים.

כיוון שגרתם כ"כ רחוק הייתי צריכה לשלוח לכם את השאלות בדואר ולבקש מכם שתכתבו לי חזרה. בעצם זה לא היה כ"כ שונה, כי תמיד ההורים בקשו שנשמור אתכם על קשר, שנכתוב לכם יותר מה קורה בחיינו. מצטערת, לא יכולתי. התביישתי שאני לא כותבת טוב באנגלית, מצטערת, אז לא הבנתי את חשיבות הדבר…

ובכל זאת את התיישבת וכתבת ובפעם הראשונה סיפרת את כל סיפור חייך: איך נולדת בפולין והיית הקטנה מבין 11 אחים ואחיות, איך כבר מגיל צעיר חלמת לעלות לארץ אך בגיל 14 פרצה המלחמה. סיפרת לי על הדרך למחנות הריכוז ברכבת, על הצעדה למחנה העבודה עם השלט הגדול "העבודה משחררת" שם ייצרת חוטי תפירה.

סיפרת על כך שהתנאים הלכו ונעשו קשים יותר ויותר ועל צעדת המוות שנמשכה שלושה חודשים בחורף אירופאי עד למחנה בו הורו לכם להתפשט למקלחות ואיזו תחושה נפלאה הייתה לך כשגיליתם שיוצאים מהן מים ולא גזים.

סיפרת על המסע בקרונות בקר לברגן בלזן, על איך אספו אותך למריצה עמוסה בגופות כי חשבו שאת מתה אך אחותך שהייתה אתך לאורך כל המסע הצילה אותך.

סיפרת איך לא גילחו לך את הראש והשאירו לך את הצמות כי במזל לא היו לך כינים ועוד תלאות רבות וכואבות עד להגעתו של הצבא הבריטי ושחרור המחנה. איך הבריטים לקחו אתכם לבתי חולים שם גילו שאת חולה בשחפת וטיפוס, ואיך משם נלקחת לבית חולים בשבדיה. סיפרת איך עם הזמן התאוששת והתחלת ללמוד עיצוב אופנה ואיך לבסוף עלית לארץ על האנייה "העצמאות".

סיפרת איך הכרת בת"א את סבא דרך חברים ושמבחינתך זו הייתה אהבה ממבט ראשון. סיפרת על איך התחתנתם אחרי חודש של הכרות ביום ההולדת שלך, ועל איך נכנסת להריון והסכמת לעזוב את הארץ למרות שלא רצית "רק" כי סבא רצה (כמו רות ונעמי), וכי אחרי שאימא נולדה נסעתם לקנדה דרך איטליה.

סבתא, חלק מהדברים ידעתי, אימא סיפרה לנו שאת ניצולת שואה, שהיית בשואה ושרדת, אבל איך ומה בדיוק קרה זה גיליתי רק במכתבך. בסוף מכתבך רשמת לי כי למרות כל מה שעברת בחיים תמיד שמרת על חוש ההומור שלך וכי את מנסה ליהנות ככל יכולתך. סבתא, בסוף המכתב כתבת לי גם שני מסרים שהולכים איתי עד היום וילכו איתי לנצח: האחד הוא – תני חיוך כי גם אני מחייכת והשני הוא – תמיד יש לחיים טעם ותכלית!
לא מזמן חשבתי על כך – אני הנכדה הבכורה שלכם, נקראתי על שם אחותך שנספתה בשואה, ונולדתי ב 9.5 – יום הניצחון הרשמי על גרמניה הנאצית….
סבתא שלי, זוכרת כשהייתי בצבא כמה התגאית?! הנכדה הבכורה שלך, הצברית הראשונה של המשפחה (כמו שקראת לי לפעמים) במדים של צה"ל!

זוכרת שביום השואה של אותה השנה (זמן קצר לפני שסבא נפטר) כתבתי לך שהייתי בסיור מטעם הצבא ב"יד ושם" ושאחרי הסיור ערכנו שם טקס וסיפרתי לך כמה הייתי נרגשת וגאה להיות הנכדה הבכורה שלכם שעומדת מול דגל ישראל במדי צה"ל… אחרי שסבא נפטר ראיתי אותך עוד פחות, ומעט הקשר שהיה התרופף עוד יותר כי את היית שם בקנדה או פלורידה (תלוי בעונה) ואני הייתי כאן בישראל…
סבתא, תמיד היית בעיני אישה בריאה, חזקה, גבוהה וזקופה, עד שלפני 5-6 שנים התחלת לשכוח כל מיני דברים. בהתחלה זה היה אפילו קצת משעשע כמו- שלא ידעת איך מוחקים הודעות מהמשיבון והתפלאת איזו נכדה נחמדה יש לך, אלכס, שכל יום מתקשרת ומשאירה לך הודעה: היי סבתא, זו אני אלכס, התקשרתי לשאול לשלומך, את לא בבית נדבר מחר. אוהבת אותך אלכס.
עכשיו זה כבר לא מצחיק זה עצוב. עצוב לי שאת לא מדברת, עצוב לי שאת לא מכירה אותנו, עצוב לי שלא היית בחתונה שלי, עצוב לי שאת לא תכירי את הילדים שיהיו לי. ונותר לי רק לומר לך שאני מצטערת ולבקש את סליחתך. סליחה שלא עשיתי מאמצים להכיר אותך יותר, סליחה שלא נתתי לך להכיר אותי יותר. סליחה שהתביישתי, סליחה שלא הבנתי ולא קבלתי. סליחה שלא שאלתי ולא התעניינתי. סליחה שלא אמרתי לך שאני אוהבת אותך! דבר אחרון- המכתב שלך, זה שכתבת לי בכיתה ז' לעבודת השורשים שמור אצלי לנצח, לאן שאני הולכת המכתב ואת איתי.
אוהבת תמיד, צפי.