בעלון האחרון הופיע מאמר דעה מעורר מחשבה הבוחן, או שמא מבכה, את אובדן הזהות הקהילתית. בעוד שאני מעריכה את הכותב עד מאוד, אני חייבת לחלוק על דעתו, גם ברמה הבסיסית ביותר של העובדות ומה הן מראות וגם ברמה מופשטת יותר של שאלות כמו "מה הופך קהילה לכזו?". אשתדל לחפור בקצרה.

לפני הכל, אני חייבת להודות שלעיתים רחוקות מאשימים קיבוצים שאין בהם מספיק "מכנה משותף". להיפך, רבים יגידו שהקיבוץ הוא אחיד ומאוחד מדי, ושיהיה טוב לראות בו מגוון רחב יותר של אנשים ודעות. בכל מקרה, החשש שאין מספיק דבק מחבר הוא זה שעלה בכתבה ואליו אתייחס.

אז נתחיל בעובדות. מאמר הדעה מביא שלושה מקרים שלטענתו משקפים מגמה כללית יותר של חוסר עניין או אכפתיות. האירועים הם: כמות האנשים שהגיעו לטקס נטיעות ט"ו בשבט שהתקיים בשעה 16:15 באמצע השבוע (כ-70 לפי הכותב, אני לא יודעת כי לא הייתי, בדיוק הסעתי את הילדה לחוג).

האירוע השני הוא דיון במועדון על השאלה האם ראוי או לא ראוי לשלב הקראת "קדיש" בטקס זכרון בקיבוץ, אירוע שבו נכחו כ-30 איש (שוב, גם בזה לא הייתי. הפעם דווקא יכולתי להגיע, אבל לא הרגשתי שיש לי מה לתרום לדיון). האירוע השלישי הוא "אותה תופעה של חוסר כרוני במתנדבים להכנת חגים שכבר הביא לביטול אירוע מרכזי בשנה שחלפה."

מעניינת בעיני ההנחה שאם אין מתנדבים לחגים הדבר מצביע על בעיה באנשים ולא על צורך לרענן, לחדש או לשנות את האופן בו אנו מציינים חגים בקהילה. חשוב לי להבהיר שמור וצוות התרבות וכל וועדות החגים עושים עבודה מדהימה ואין חג שאני לא יוצאת ממנו נפעמת וגאה להיות שייכת לכאן. אבל ספציפית סוג החגיגה הזה שדורש עשרות רבות של מתנדבים לתפעול תחנות שונות מניח מידה של פנאי או מרץ שלצערי להרבה מאיתנו כבר אין, בניגוד לקיבוץ של פעם.

הנקודה הראשונה שלי, אם כן, היא שהראיות שמציע הכותב פשוט לא מבססות את האישום או החשש שמשהו כאן שבור, שכבר לא אכפת לנו. לראייה ואפילו אם כך אזכה בכינוי המפוקפק "טהרנית", ישנם אינספור מקרים של אכפתיות רבה מאוד וכן, אני מדברת על שבועות ועל העובדה שמעל 25 אנשים הגישו מועמדות לוועד ההנהלה, ועל דיוני מועצה סוערים, על פרוייקט "הסיר החם" ושאר המפעלים מעוררי ההתפעלות, על הצבעות קלפי של קבלה לחברות ועל אינספור מקרים אחרים בהם אנחנו פוגשים את עצמנו כדי לעצב ביחד את הקהילה שלנו. וכן, גם זה ש-70 אנשים שלמים הגיעו לחגוג יחד את ט"ו בשבט.

אז לא רק שאני לא מסכימה שהמקרים שצויינו מבססים את החשש, אני חושבת שהם עושים את ההפך: אלו הן דוגמאות יפות למפגשים קהילתיים חשובים. זה לא תמיד הגודל שקובע, סך הכל.

אם הכותב מתכוון שאנחנו כבר כמעט ולא פוגשים את כולנו בבת-אחת, אני מסכימה. אבל מה הערך של זה? למה חשוב שההתכנסות הזו תהיה של כולם, כולם, כולם? אנשים בוחרים מתוך המגוון הקהילתי העשיר שלנו איפה הכי מתאים להם להשתתף, לתרום ולהשפיע. בעיני זה יפה.

אני עוברת לשאלה הכללית יותר של מה הופך קהילה לקהילה. התשובה, לדעתי, היא לא שבכל אירוע מגיעים לפחות 50-60-70 אחוז מהחברים. מה שהופך אותנו לקהילה זו הבחירה שלנו להיות כזו. להזמין את כולנו לחגים, ולשמוח לראות אותנו. לקבל החלטות דרך תקנונים, הצבעות ודיונים. לעזור זה לזה כשצריך. זוכרים שלפני מספר שנים הלך ילד לאיבוד בקיבוץ, ומייד מכל עבר יצאו משלחות חיפוש לאתר אותו? מכירים את קבוצת הוואטסאפ שבה אנשים פשוט מוסרים בנדיבות חפצים למי שרוצה או צריך אותם? זה אולי נשמע קטן, אבל בסוף זה רק עוד פן של הבחירה שלנו להיות קודם כל שייכים זה לזה ושייכים למקום הזה ביחד.

והסיבה שהחלטתי לנסח תשובה לדפוס ולא רק להתמרמר את כל המחשבות האלה באוזני עוברי אורח תמימים היא שמסוכנת בעיני האמירה "לאף אחד לא אכפת". אפילו אם הייתה נכונה וכפי שכתבתי לדעתי היא לא, היא מסוכנת. היא מציירת ומייצרת מציאות שבה אנשים מבינים זה את זה כלא-אכפתיים ומי שתורם ומשתתף הוא או מנותק או פראייר. כתבות כאלו, במילים אחרות, דווקא הן אלו שעלולות להחליש את הקהילה שלנו. אבל אל חשש, אנחנו נצליח להפוך גם את זה לרגע להתכנס בו לשיחה מעניינת, יחד.