שישי בצהריים, תחילת חודש מרץ וקצת טיפות גשם באוויר המזכירות שפעם הייתה פה עונה שנקראה "חורף".

מהחלון הגדול שליד שולחן האוכל של ירון אווסקר ונורית כרמי רואים הרבה ירוק, נורית, שהיא שותפה מלאה לשיחה, עומלת על בישולי השבת במטבח וירון ואני יושבים לשולחן עם כוס קפה כאשר על השולחן מונח מספר.

217

זה מספר לילות וימי המילואים שירון עשה מאז אותה שבת שחורה. אני שואל אותו אם יש לו עוד כוח להמשיך. "יש לי עוד כוח", הוא עונה אחרי מחשבה קצרה. "אבל הוא מתחיל להיגמר. אני לוחם לצידם של ילדים בני 20 וקצת שהם הדור החדש שמגיע ואני בעיקר מרגיש את הגוף, הוא כבר לא מה שהיה פעם". אחרי ההקדמה הזו, אנחנו חוזרים אל היום בו השתנה הכל.

"הוקפצנו כבר ב-7 באוקטובר, ישנו בבסיס וקמתי עם גב תפוס", הוא מספר. אני מציין כי אצלי גב תפוס מגיע כמעט תמיד מהנפש, ירון מחייך ונורית מצטרפת לדעתי. "ב-9 באוקטובר החלפנו בכפר עזה את הגדוד שהיה שם. ראינו את אנשי זק"א בעבודה ואיך חלקם התפרקו כתוצאה ממנה. אני זוכר את הריח הנורא ואת נהג המשאית שהסתכל עליי כשיצא משם בדרך למחנה שורה".

למחרת הם יצאו מהגזרה ואחרי שבוע אימונים, עלו לצפון ושהו באזור צפון רמת הגולן במשך כחודש בכוננות ללחימה. "בשלב מסויים קיבלנו אפודים קרמיים ואז הבנתי שאנחנו עומדים להיכנס לעזה. בתחילת דצמבר סגרנו טלפונים ונכנסנו לחאן יונס. נכנסנו דרך כיסופים בארבע בבוקר, רגע אחד היינו בשדות ובנוף המוכר וברגע שחצינו את הגדר הקרועה נכנסנו למדבר, פיזי ומנטלי".

כבר ביום הראשון ברצועה נהרג חייל מהגדוד של ירון וכוחות אחרים נתקלו במטענים וירי. "אני זוכר את הקור בשוחה בלילה, ממש רעדתי מקור", הוא משחזר את המשימה שלהם שהייתה אבטחת כוחות על הציר. "לא הייתי בבית כחודש וכשיצאתי הביתה, הריח של עזה הגיע איתי".

נורית מאשרת. "הריח של הפיח פשוט לא יצא מהבית", היא אומרת. "ריח כזה שנדבק לאף ולא עוזב אותו".

אחרי 36 שעות בבית, הוא חזר לגדוד והשבועות ברצועה הלכו ונערמו. "כל הזמן האריכו לנו את השהות שם ואחרי כחודש נכנסנו עמוק יותר והחלפנו את גבעתי בשכונת וילות ממש יפה. בהמשך, כשעברנו שם שוב, הכל היה הרוס. המשכנו להעמיק אל תוך הרצועה ואחרי חודשיים כבר היינו סחוטים. בסוף ינואר יצאנו החוצה".

נורית, מהצד שלה, מספרת על חוסר הוודאות, על הלילות הארוכים בלי סימן או קשר, על המחשבות ועל ההרהורים הקשים של מי שנותרה בבית, עם שני ילדים ושני כלבים.

אני שואל את ירון על שמירת צלם אנוש בתקופה ההיא. "אני תמיד עוסק בשמירה על צלם אנוש", הוא מדגיש. "אני יודע שרוב הזמן עמדנו במשימה הזו וכאשר היו חריגות, דיברנו עליהן ודיווחנו עליהן. לשמחתי, כמעט ולא פגשנו אזרחים אז הנקודה הזו לא הייתה מרכז העיסוק היומיומי".

כאמור, בסוף ינואר הם יצאו מהרצועה אבל לפני ההגעה הביתה, הם פגשו במלון פסיכולוגים לצורך עיבוד מה שעברו. כמה שבועות לאחר מכן כבר נפגשו כדי לתרגל לחימה לקראת אפשרות של פתיחת החזית הלבנונית.

במקביל, חלו שינויים גדולים במה שנקרא "החיים עצמם" במשפחה. "היה לי קושי לחזור לעבודה בגלל שינוי המציאות והאתגר המנטלי שנותר אז ומלווה גם כיום. הרגשתי צורך לעשות שינוי תעסוקתי, לשמחתי התקבלתי לתפקיד חדש בחיפה".

כאן נורית מצטרפת שוב. "הייתי בחרדות גדולות במשך הזמן הזה וגם הילדים דיברו את זה מאוד. כשירון יצא, התחלנו כולנו טיפולים בתחנה והתנאי שלי הוא שבלי זה אין עוד סבב מילואים בהמשך. ידעתי כבר מההתחלה שנצטרך לעשות את זה וזה, כאמור, התנאי להמשך השירות של ירון. המדינה סייעה במעט, אבל לא ממלאת את הצרכים בזמן הסבב ובין הסבבים, כאן נכנסת הקהילה שמסייעת לנו וכך צריך שיהיה, פשוט להיכנס ולעזור בלי שאלות. אני רואה מסביב את שחיקת האמפתיה, בכל המרחבים, בקיבוץ נוהגים אחרת".

תגיד, אני שואל אותו – היה שווה את זה? "אני לא אוהב את המושג הזה", הוא משיב. "זה היה חשוב, משמעותי ולמדתי הרבה".

מה למדת? אני מקשה. "להעריך את מה שיש לי – הבית, הילדים, נורית ולמדתי שאני גם יכול לעשות הרבה יותר בחיים. למדתי שהשירות שלי שינה את ההתנהגות של הילדים בבית, הם לוקחים יותר אחריות וזה נעשה בלי מילים. בגדוד הפכתי לאוזן קשבת של הצעירים וממש היה לי תפקיד לחזק ולהחזיק אותם ולתת תמיכה איפה שצריך".

אז למי שלא הבין זאת עדיין, 217 הוא רק מספר זמני. "באוגוסט יש לנו כבר צו נוסף, כאשר בשנת 2025 אנחנו מיועדים לעשות 65-80 ימי מילואים וכן, אני מרגיש צורך לעשות זאת. למשל, היינו בחזית הלבנונית והיינו צריכים לטפס את העלייה הקשה לאל-חיאם, עלייה ממנה חששתי, אבל בסופו של דבר לא רק שעליתי אותה עם כל הציוד, גם עזרתי לאחרים, כך שלעיתים אני לא מרגיש בן 43".

נורית שוב מצטרפת. "ילדים צריכים אבא בבית", היא אומרת. "217 ימים של היעדרות משפיעים כל כך. לנהל קריירה לצד משפחה לבד, כשמבחינתי, בכל רגע יכולה להישמע דפיקה על הדלת וזה הפחד שאיתו אני חיה בכל הלילות והימים האלו, תוך כדי עשייה חברתית והורות לילדים שברגעים מסוימים מגדלים את עצמם. זה קשה מאוד לחיות כך שוב ושוב".

היא מצביעה על הדלת של הבית שלהם שהיה ביתם של ז'ני ועדי נחמני ז"ל. "זו דלת שכבר דפקו עליה פעם. המילואים הם משקולת על הכתפיים שלי ואני סובלת וכואבת את המשקל הזה, אני יודעת איך שכול נראה ואני לא רוצה אותו יותר".

ירון יודע את כל זה. "אם אין תמיכה מהבית, אתה לא יכול לעשות את זה", הוא אומר. "זה המחיר הכואב שמשלמים על התרומה למדינה".