לפני ארבע שנים הגענו לקיבוץ זוג צעיר עם ילדה 'רק לכמה חודשים'.

הגענו, מיד התאהבנו, המקום שינה אותנו התאים לנו ועשה לנו רק טוב…
כילדה, ביליתי כאן שעות וימים בכל פעם שהייתי מגיעה עם אבא לואיס לשפרירים. כל החוויות וההווי עם האנשים והמקום (חדר האוכל בבוקר ובצהריים, ה"אי" והגלגל ענק בבריכה, חוויית הכינרת עם שפרירים ועוד…) הפכו לחלק ממני וממי שאני, ועכשיו, כשאני "חלק" מכאן, זו ממש סגירת מעגל.
עם השנים, יעלי שלנו גדלה, עופרי שלנו נולדה, וממש לא מזמן צרפנו את יואבי לחבורה.
כולם קיבוצניקים בכל הווייתם…
ההנאה בעבודתי בשפרירים, החגיגה במשגב, החברות עם הצוותים, הכיף עם הילדים… כל זה נכנס לי לדנ"א…
המעבר הזה אינו פשוט. במיוחד עבורי. יש ימים מלאים בבכי, שבהם אינני מבינה מה לעזאזל אני עושה ואיך אני עושה את זה לי ולמשפחתי.
אנחנו עוזבים אורח חיים, הרגלים מיוחדים, איכות חיים שאין כמותה. אנחנו עוזבים חברי- נפש, חברים שהם ממש משפחה.
אנטה קראה לזה "פרידה התפתחותית". יש שקוראים לזה "כאבי גדילה". אני קוראת לזה רוב הזמן "שלבי אבל"… היה כעס, היתה הכחשה, עברתי דרך ניסיון לשנות, ביליתי בדיכאון וכעת, נכון לעכשיו, אני בהשלמה…
אני מבינה, בהגיון הפשוט, שזה הדבר הנכון. אני מבינה שאני וילדיי מרוויחים שעות רבות יותר עם שגיא, והוא מרוויח אותנו, ואין דבר בריא וטוב יותר לתא המשפחתי שלי, החשוב מכל.
אני מרוויחה ביטחון בבית משלנו, ללא שכר דירה שעולה או יורד, מבלי לפחד שיוציאו אותנו בשלב כזה או אחר.
אני מרוויחה בית מרווח וגדול לכל הילדים שיש ושעוד יגיעו…
אני מבטיחה יציבות, שכן איננו "תושבים" או "חיצוניים" אלא "אזרחים" מן המניין.
ובכל פעם שקשה לי, שאני דואגת עד השמיים, שבא לי לעשות אחורה פנה ולשנות הכול מן היסוד, אני מסתכלת על שגיא, אדם חזק שבטוח בעצמו כל כך, ומאמין בנו באמונה שלמה.
אני מסתכלת על יעלי, יפייפיה, מצחיקה ומנהיגה מלידה, ובטוחה שתסתדר בכל מקום שתהיה.
אני מתבוננת בעופרי, "תרכיז" כמו שממי אומרת, ילדה אהובה, חזקה, שמקסימה את כל הסביבה ושובה אותה.
יואבי שלי. נסיך שייהנה מהפירות שקצרנו כאן.
מסתכלת ומקבלת מהם כוח…
החלטתי, שעבורם אני מחליטה שיהיה לנו טוב. שזורמים עם החיים. מחליטה שאעשה הכול על מנת שנצליח ונהנה בכל מקום שנהיה, ושאני, מתוקף תפקידי כאמא, אלמד אותן איך זה להסתדר בחיים איך לזרום איך למצוא את עצמך בכל מקום. שיעור חשוב לכולנו…
וכן, יהיה לא פשוט להסביר להן שמיקומה של מכונת הכביסה הוא בעצם בתוך הבית ולא בחוץ, שלא בכל מקום כשאומרים ארבע ספרות זה נחשב לשלם, שצפרדעים לא מקפצות בכל בית, לא כל ילד יודע את ההבדל בין שופל למחפרון, ושלא לכולם יש סוסים שמשוטטים ומגיעים אליהם לחצר.
מה יהיה עם ההורים שלי?
אחחח… זה יהיה הכי קשה (לא ברור למי יותר..)… כשהבנות מחפשות בגד, הן שואלות את "בבא". כשחולצה לא מכובסת, הן כועסות עליו… בבא שלוקח לגן, עושה קניות, כביסה, משחק, מקלח, וכל זה בשעה אחת… תתא אהובה כל כך, מבשלת, שוחה, משחקת, מארגנת…
נהיה כמו הורים גרושים – יומיים בשבוע הם יבואו אליי וכל סופ"ש שני אנחנו ניסע אליהם…
אני מודה לכולם, לכל אחד ואחת, על "אירוח" נפלא של כמה שנים, על ה"שלום" הנעים בשבילים, על החברות, על הדאגה ועל האהבה שהרגשנו.
נפגש ב-1/8/14 בקבלת השבת במועדון, ואחר כך בקפה בגדרה או באיזה טקס שבקיבוץ…
ואחתום במשפט מפורסם מסרט…

WE'LL BE BACK….
הבת של לואיס (עירית) החתן של לואיס (שגיא) והנכדים של לואיס (יעלי עופרי ויואבי…)