את אוֹרי כהן-שליט (בנם של מרל ושלמה) רציתי לראיין כבר מזמן על עבודתו כפסיכולוג קליני מומחה. רגע לפני שתופס אותנו איזה בידוד, אנחנו מספיקים להיפגש ולשוחח

ספר על העבודה שלך.

"אני עובד כפסיכולוג ובעשור האחרון חלקתי את זמני כמטפל בשני מקומות עבודה: כפר איזון והתחנה בגבעת חיים. לצד זאת, קיבלתי ואני ממשיך לקבל מטופלים בקליניקה פרטית. היום, אחרי הרבה שנים שהחזקתי את כל אלו בו זמנית, עזבתי את כפר איזון ואני עובד בקליניקה ובתחנה".

לאורי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התמחה במרכז לבריאות הנפש בטלביה בירושלים, בטיפול פסיכולוגי במרפאת הבוגרים ואשפוז יום.

"לקראת שנת ההתמחות האחרונה, עזבתי את ירושלים וחזרתי לכאן עם רותם אשתי שסיימה את לימודי הדוקטורט שלה ואחרי שנולד לנו איתמר. את השנה האחרונה בהתמחות עשיתי יחסית קרוב לבית, במחלקה האשפוזית בשער מנשה. לכפר איזון הגעתי לפני כעשר שנים, אחרי סיום ההתמחות.

כפר איזון קם כדי לטפל בצעירים נורמטיביים שנפגעו משימוש בסמים, בתנאים של פנימייה במשך חמישה חודשים ואחר כך מעבר לטיפול בתנאי מרפאה. זו קהילה טיפולית המצליחה להגיע אל המטופלים ממגוון כיוונים: טיפול פסיכולוגי פרטני אינטנסיבי, טיפול באמנות, טיפול קבוצתי, טיפול בתנועה, גוף-נפש ופסיכודרמה.

המחשבה היא שמשהו מכל הדברים האלה 'יתפוס' והשילוב יכול לתת מענה מתוך עבודה אינטנסיבית פעילה במשך כמה חודשי שהות בכפר. היכולת של בעלי מקצוע שונים להפרות זה את זה. אני נוהג להשתמש בדימוי של שינוי כיוון של ספינה לתיאור ההתמודדות עם התמכרות והתהליך הטיפולי בה: זה כמו ספינה כבדה ששטה בים ורק כדי לסובב את כיוונה, נדרש המון המון כוח, המון מנוע והתמדה בשינוי. יתכן שאחרי תקופת הטיפול של חמשת החודשים בכפר, המטופל רק יתחיל לנוע בכיוון הנכון והמשך התנועה של הספינה ושאר העבודה יתרחשו אחר כך.

צילום: ימימה גשן

בארבע השנים האחרונות בעבודתי בכפר רציתי לקחת יותר אחריות ומעורבות, מעבר לטיפולים הפרטניים שקיימתי. התחלתי לרכז את נושא טיפולי המעבר, שהם המסגרת המוצעת לאחר סיום תקופת הטיפול האינטנסיבי בכפר, על מגוון הפורמטים הזמינים לאדם שיצא מהמסגרת. כדי שהספינה לא תחזור אחורה (והכוחות שעלולים להחזיר אותה למצב הקודם חזקים מאוד). הצענו סיוע במעבר המורכב בין התמיכה המאסיבית בכפר, 24 שעות ביממה, לבין החיים ללא התמיכה, כשהוא מתמודד עם אתגרים מורכבים. טיפולי המעבר הם משהו שכפר איזון הציע לאורך השנים, אבל בארבע השנים האחרונות עבדתי על מיסוד התפיסה המקצועית של השירות וריכזתי את הטיפולים במסגרתו".

אילו תוצאות אתה רואה?

"זה לא פשוט ולא קסם. יש אנשים שאחרי שהם עשו עבודה, גם אם יפה מאוד, חושבים שזה מספיק ואז הם מפסיקים טיפול ורבים מהם חוזרים להתמכרות או לבעיות שהביאו אותם לטיפול מלכתחילה. גם אם ממשיכים בטיפול, זה לא מבטיח שום דבר וגם המחויבים והמגויסים לתהליך עדיין צריכים להשקיע מאוד. לכן רציתי 'לעבות' את טיפולי המעבר, כדי שלא יהיה פער גדול מדי בין טיפול אינטנסיבי של חמישה חודשים למפגש עם פסיכולוג פעם בשבוע. זה מתאפשר באמצעות מתן הטיפולים בתוך הכפר ודרך חיבור למסגרות חיצוניות, קהילתיות או פרטיות וליווי לסל שיקום (חוק המסדיר את זכאותם של מתמודדי נפש לקבלת שירותים שונים בקהילה). העבודה הטיפולית במצב זה קשה, כי יש נטייה לייפות את המציאות ולייצר נראטיב שנשמע יפה, אך לא פעם זו רק התחלה. לצד זאת, חשוב לי לציין כי יש מקרים של אנשים שהגיעו לכפר והיו צריכים את השקט כדי להתחבר לעצמם, היו זקוקים רגע למישהו שיראה אותם ועשו תהליכים יפים, גדלו וצמחו והגיעו רחוק מאוד".

אתה השתנית בתוך העבודה?

"לאט לאט תפסתי את הדברים ותפסתי מקום משמעותי ביחסי עבודה וחברות בצוות. הרגשתי טוב, חשתי שיש לי יכולת להשפיע גם על אנשים שמגיעים לטיפול וגם על תהליכים בארגון. למשל, כארגון שעובד כל הזמן על אש גבוהה ומרגיש שכל הזמן יש שריפה לכבות, הקול שלי חיזק את המגמה המנסה לתת מקום להעמקה בדברים, בשיטות העבודה, בצורך לדון במה שקורה גם דרך הצגות מקרה בצוות ולא רק לפעול באינטנסיביות מבלי לעצור. בהמשך, כשרציתי גם לנהל ולא רק לטפל, הגעתי כאמור לרכז את מערך טיפולי המעבר וגם שם אני מרגיש שהייתה לי השפעה".

צילום: ימימה גשן

איפה משתלבת התחנה בגבעת חיים?

"כחצי שנה אחרי שהתחלתי בכפר איזון, נפתחה לי האפשרות להיכנס לעבוד בתחנה פה בקיבוץ. התלבטתי בין המקום אליו רציתי מלכתחילה להגיע, למקום שכבר התחלתי להיכנס לתוכו והחלטתי לא לבחור במקום אחד, אלא לנסות לעבוד בשני המקומות. מצאתי שמתאים לי לשלב מסגרות שונות, עם אוכלוסיות שונות.

כשהתחלתי לעבוד בתחנה כמטפל צעיר, זה היה מצד אחד בדיוק מה שרציתי ומה שחלמתי ומצד שני, היה לי קשה להיות במקום חדש בו הייתי צריך למצוא את מקומי. בהדרגה, צברתי תחושת שייכות ובטחון וגם הרגשתי שיש מקום לשנות את אופן הלימודים בתחנה. מתוך החוויה האישית שהייתה לי בתחנה, יצרנו קבוצת חשיבה על הלימודים שהציעה כיוונים ודגשים אחרים ללמידת תכנים קליניים. באמצעות קבוצות קטנות יותר של מטפלים מתאפשר למטפלים שעובדים בתחנה להתבטא, לשתף בדברים רגישים, להרגיש בנוח, להיות פעילים ולא רק לצרוך תכנים באופן פאסיבי. בנוסף, ההזדמנות לעלות לרובד נוסף של העבודה דרך הסמכה להדרכה בטיפול, אפשרה לי לראות תהליכי טיפול באור אחר ולהינות מהדרכת מטפלים. בהמשך, הרחבתי את המגמה להיות מעורב יותר והצטרפתי להנהלה המקצועית של התחנה. היום, להרגיש חלק ממה שקורה בתחנה, להיות בתוך הדברים מתוך מעורבות גבוהה זה דבר שהוא משמעותי לי מאוד. מההרגשה של קטן ושל חשש לדבר בפורומים השונים בתחילת הדרך, אני יכול עכשיו גם להיות פעיל ומעורב וגם לעזור לאחרים להשתלב. עם הזמן, הרגשתי שבעוד שבכפר איזון אפשרויות הצמיחה שלי מוגבלות, בתחנה הצמיחה מתאימה לי ולכן עשיתי בחירה לעזוב את כפר איזון ולהתמקד בעבודה בתחנה לצד טיפול בקליניקה הפרטית".

איך משתלבת העבודה בקליניקה הפרטית?

"עד לאחרונה, לקליניקה הפרטית היה פחות מקום, גם בגלל המחויבות שלי לשני מקומות העבודה האחרים וגם כי רציתי להיות עם המשפחה בשעות אחר הצהריים והערב. עכשיו פיניתי לזה יותר זמן ומקום ואני מקבל יותר פניוֹת. חשוב לי לשמור את האיזון עם התחנה, שם אני יכול לעבוד גם עם קולגות, ולהרגיש חלק ממסגרת עימה אני יכול להזדהות.

בקליניקה, אני מטפל בילדים מגיל בית-ספר, במתבגרים, כולל הדרכות הורים, ובמבוגרים. אחד הדברים שסביבו מגיעים די הרבה לטיפול הוא השימוש בקנאביס. עם החומר עצמו אין לי בעיה או דעה נחרצת. אני רואה שלמתבגרים ולצעירים יש בעיה עם האופן שבו הם משתמשים בקנאביס והם מגיעים למצוקות וקשיים על רקע שימוש לא מוצלח. לא פעם אני רואה שבגלל הקושי להיות במגע עם רגשות או עם דברים כואבים, מורכבים או מבלבלים בחיים, אנשים מנסים להקל על הקושי. אבל יש לזה מחירים שלא תמיד רוצים להיות מודעים אליהם. זה שכיח הרבה יותר היום מאשר בעבר, הרבה יותר מאשר כשאנחנו היינו נערים וצעירים".

אתה רואה קשר גם לקורונה?

"כן. היו הרבה יותר פניות לטיפול בתקופה הזו. גם בתחנה וגם בקליניקה הפרטית. אנשים חיפשו ערוצים להפיג את הבדידות ואת החרדה, משהו לברוח אליו. אנשים היו תקועים בתוך הבית ולא ראו אחד את השני. ילדים ובני נוער בכלל נעלמו והעולם שלהם הפך להיות הרבה יותר מצומצם. היו יותר פניות וגם המצבים שבגללם פנו לטיפול, היו הרבה יותר קשים".

מה קשה במיוחד בעבודה שלך ומה מתגמל?

"דבר מתגמל מאוד היא העבודה עם מישהו לאורך זמן. עבודה כזו מאפשרת לראות את התהליכים שבהם ההבשלה הטבעית של המטופל משתלבת עם הטיפול שמטפח פירות טובים, עמידים ומוצלחים. האפשרות לראות תהליכי טיפול נבנים לאורך זמן – למשל, יש לי מטופלים שאני מלווה דרך תהליך ההתבגרות ועד הבגרות הצעירה ואני רואה אותם מממשים את עצמם וצומחים – היא חוויה טובה מאוד.

אחד הקשיים בעבודה מסוג זה נובע מהתסכול בעבודה עם מתמכרים ובפרט עם מתמודדים עם התמכרות לאלכוהול, שזו התמכרות עיקשת מאוד. אתה רואה מטופלים שיכולים לעשות עבודה טובה, לעשות שינוי. אבל זה לעולם לא נגמר. כשאתה עובד עם מישהו שאתה נורא מושקע בו ואז רואה אותו קורס – זה קשה. את הרגעים של הקריסה אני חווה כקשים מאוד. מה שעוזר זה להמשיך לעבוד גם אחרי המשבר ולקום ממנו, להסתכל קדימה. לזכור שאני עושה מה שאני יכול ושהתוצאה הסופית לא בשליטתי בלבד".

באיזה מקום פוגשים החיים בקיבוץ את הטיפול?

"יש אתגר לא פשוט בעבודה בתחנה בגבעת חיים המקבלת מטופלים רבים מהקהילה. אני משתדל שלא יראו אותי שם יותר מדי ושלא אפריע לתהליכים של אנשים אחרים. אני דואג ומקפיד ככל יכולתי לשמור על הפרדה, כדי שאנשים ידעו שהם יכולים לבוא לשם בשקט ובלי חשש. בנוסף, בשנה האחרונה קיימתי מפגש עם הורים של הנעורים כאן ובמאוחד לגבי סמים ואלכוהול בבני נוער, והיו מפגשים מעניינים וחשובים בעיניי".