IMG_5635

זהו. כמה שנים אחרי שחזרה לכאן, אורזת משפחת בירן (שוב) את הפקלאות ועולה אל העיר שחוברה לה יחדיו. אב המשפחה מנצל (שוב) את הקשרים הטובים שלו עם מערכת העלון, סוגר ארגזים, סוגר חשבונות ומפגיז מילות פרידה שהן שיר אהבה לגח"א ותושביו

שאלתי את ליאור אם אפשר לכתוב איזה מכתב פרידה קטן מגח"א, אחרי כמה שנים של קאמבק לכאן. הקאמבק הזה הפך אותי מתוקשר בזכות ראיון בעלון, כמעט כמו בזמן בו ניהלתי תיאטרון בירושלים (בלי לפגוע ברייטינג של "בתוכנו", לא קיבלתי אף הצעת עבודה בקיבוץ, אבל חברה ותיקה אחת ניגשה אלי בכלבולית ואמרה שהכתבה נחמדה:).

האמת שכמו שעזבנו את ירושלים מתחת לרדאר, גם לא רציתי לעשות עניין מזה שבאנו הנה. בסך הכל היה רעיון להיכנס לשכונה ג' וכשראינו שזה מסתבך, יחד עם עוד כמה תופעות לוואי, ירדנו מזה וממשיכים הלאה אל עבר הלא נודע.

קצת מוזר לכתוב מכתב פרידה, כשהארץ רועדת מכעס, פחד ומחאה אבל זה המצב ואנחנו מחפשים בית בירושלים, העיר בה אני מזהה בזמן אמת בפייסבוק אנשים שנעצרים עכשיו בהפגנה.
אבל ליאור מצפה לרשפי אש של ביקורת נוקבת על הקיבוץ, איך הפך חומרני, איך כל הילדים צמודים למסכים וכמה בשר אוכלים פה ואיפה חיי הרוח?

זה לא מה שאני הולך לכתוב.
פשוט כי היה לנו פה טוב.
ופשוט כי ילדים הם תמיד ילדים ותמיד יש להם את הצעצועים שלהם ועכשיו הבעיה האמיתית היא שההורים התמכרו לצעצוע הזה, לא רק הילדים.
והקיבוץ? תמיד היה חומרני, גם כשהיה קיבוץ. בצעירותי נהניתי מזה פה וגם היום אני נהנה, כשאני מסתובב במקום היפה הזה

ונכון, קשה לי עם כמויות הבשר שנצלות על האש פה, אבל גם זה היה כשהיינו ילדים ועוד לא הייתי צמחוני.

אז אני רוכב על האופנים בשבילים היפים בגח"א וחושב שאחרי כל המהפכות (ודי ברור שיהיו עוד כמה בארץ ובעולם) קיבוץ תמיד נשאר קיבוץ, על משקל "לפעמים אני קיבוץ ולפעמים מושב, לפעמים אני חבר ולפעמים סכין בגב, א-ב-ל אני – תמיד נשאר אני!". וזה נעים וזה מרגיש בית, למרות שתכל'ס אין לנו מספיק כסף להישאר בו והוא לא מציע לי הכנסה, כמו שהוא תובע הוצאה. זה עדיין מרגיש בית. זה מרגיש בית, כי ככה זה נראה וכי ככה האנשים נראים. גם אלה שלא דיברתי איתם בחיים ואני נד להם לשלום בדרך, כמו לפני 35 שנים (ליאור, תעשה כתבה על התופעה הייחודית לגח"א – אלה שלא משיבים שלום :). גם אלה שבלי קשר אלי, פשוט לא משתנים, כמו יפתח לברון, גרשון שפע, דני צ'רבינקה ועוד הרבה אחרים עולים לי בראש, שהזמן לא יכול עליהם.

ובתחושה שלי פטר עוד חי פה, ויענקל'ה, וידיד וחנהל'ה ומירהל'ה ויהודית וישי ודותן, שהיו בכיתה שטיפלתי בה אחרי שהשתחררתי מהצבא וגלי ונבות, כולם חיים כאן.

גם עמרם היקר שעם נעמה, בתו, ברחתי מבית-ספר במעגן מיכאל כל פעם בטרמפים ועכשיו המטפלת לוקחת אותו בקלנועית לבקר את אמא שלי, שהוא כבר בקושי מזהה. אח"כ הם עושים סיבוב גדול באוויר הצח של הקיבוץ, לסקירה נרחבת או ליתר דיוק בהייה, ביצירה הגדולה הזו שהוא שותף לה. וזו בהחלט יצירה גדולה.

אז סלח נא לי, ידידי ליאור היקר, מבין אותך שאתה מחפש סקופים, אבל פה זה לא בטאון חיל-האוויר. כאן זה הדבר עצמו. ועשית בשכל שחזרת לפה וכל הכבוד על העלון הזה, שאתה עושה יפה מאוד וזה גם חלק מהבית. עכשיו זהו, הבנת סופית שלא אהיה כתב שלך.

ואני נפרד מגח"א שוב, בהודיה גדולה על הפרק הזה בחיים. על המשפחה הקרובה שלי, אמי ואחותי ומשפחתה שחיים פה בשמחה, על הסיוע שאמא אסתי מקבלת, על החופש של הילדים שלנו פה בחוץ, על תחושת הבטחון והנוחות, על יורם איש החינוך, שמפנה מפינת הזבל קרטוני משלוחים שהגיעו היישר להרחבה א' מסין, על הספרייה, הבריכה, הכלבולית, האורווה, הפרדסים, השכנים, על הנוי וגינת הירק, על הקפה של עזרי וכל המתחם, שני המתחמים, על המרכזונים, על לילות של כדורגל עם חברים, על הבית ועל ההתחשבות של בעלי הבית שלנו בתחילת תקופת הקורונה ועל עזרה מהירה של הקיבוץ בהלוואה כספית נוחה בשעת הצורך.

אז חברים – תחזיקו מעמד בתקופה הקרובה, כי העולם מתהפך ואנחנו צריכים מקומות יציבים, היודעים כי שורשים עמוקים יעלו צמרות גבוהות וכדאי לתת להם מקום. אבל אסור להיתפס על שום דבר חיצוני. את זה מלמדת אותנו התקופה האחרונה. אם חושבים שמספיק המקום ועכשיו לא הזמן לייחס חשיבות לפנימיות – זו מלכודת של זהב.

אני לא מדבר על "רוחניות", שזמנה עבר, אלא על התבוננות עצמית בטבע הדברים. פשוט וקרוב ומותר לאהוב. ותאכלו פחות בשר, אם אפשר, תרדו מזה בכלל. טוב לבריאות שלכם, טוב לאנרגיה של הילדים שלכם והכי טוב לכדור הארץ. (הנה אמרתי את זה כדי שליאור, אוכל הטריפה הזה, יהיה מרוצה). והכי חשוב, תשמרו על עצמכם ועל הקיבוץ. להתראות

 

 

One Response to מודה ועוזב / גיא בירן

  1. רעיה מירון הגיב:

    גיא יקר,
    ממש ברגע הנכון שלחת לנו שיר אהבה. לפעמים, בעקר בעת מצוקה קולקטיבית, בזמן של הלקאה עצמית, זה הדבר הנחוץ, שמישהו יגיד לנו שאנחנו "שווים", שמישהו יביע אהבתו. צר לי על עזיבתכם, שתהיה הדרך צליחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896