זהו זיכרון ילדות מביקוריי התכופים אצל דודי ודודתי ברמת גן, לשם הייתי מגיעה לאוכל, למוזיקה, לשפה ולריחות של הצד העיראקי הרדום שלי. זו יכולה היתה להיות בקלות סצנה בסרטו האחרון של בני תורתי "הבלדה לאביב הבוכה". זהו סרט שהוא סיפור אגדה המתרחש באזור פראי ובתולי עם כפרים מוזרים וקטנים, בהם גרים טיפוסים צבעוניים. הסיפור הוא תמהיל של מערבון, סרט מסע, מתח, מוזיקלי, קומדיה וחושניות על אדם העובר מכפר לכפר, בחיפוש אחר נגנים לביצוע יצירה מזרחית לחברו הגוסס. ככל שהחבורה גדלה הצופה מגלה עוד טפח בסיפור המתח הזה כשברקע מוזיקה מזרחית מהפנטת. זהו גם מין שיר הלל למוזיקה המזרחית, למוזיקאים מחוננים המנגנים על כלים הנושאים שמות של שבטים אבודים באפריקה. הפרצופים שבני מצא מיוחדים ביותר, הערק (לא הברנדי הפעם) זורם כמים והסרט כולו מענג ביופיו החזותי, המשחק הנפלא והמוזיקה הזורמת.

 ומהמסך הגדול למסך הקטן. חפשו אצלנו בערוץ הוידאו את הסרט "תפוזים ושמש". זוהי דוק-דרמה בריטית חזקה על עובדת סוציאלית שחשפה פרשה קשה של ילדים שהוגלו ממשפחות עניות באנגליה בתחילת המאה הקודמת. התכנית המקורית הבטיחה למשפחות שמהלך זה ישפר את עתידם של ילדיהם, וייתן להם חיים של שמש ותפוזים. למעשה ילדים אלה עברו חיי ייסורים, עבודות פרך והתגלגלו במוסדות מפוקפקים. אמילי ווטסון היא העובדת הסוציאלית, המגלה מה עבר על הילדים הללו, שהיום הם כבר בוגרים, ונותנת להם תקווה ואיחוד משפחות. ווטסון (כמו בכל תפקיד אחר שעשתה) מתמסרת לדמות ומשחקת נפלא! הסרט "תפוזים ושמש" אולי יזכיר לישראלים את פרשת ילדי תימן. בכל מקרה, זהו סיפור קשה ועצוב המסופר ללא הצטעצעות ומלודרמטיות, באופן עובדתי, יבש ודי מזעזע.