על הקדיש, מנוחה נכונה וסוף הדרך

זנחתי הפעם את הספרים על-מנת לעסוק במשהו משלי ואקווה שיסולח לי. לפעמים משהו קטן ולא כל כך חשוב כשלעצמו, טורד את מנוחתך ולאט לאט משתלט על מחשבותיך. ככה קרה לי עם נושא "הקדיש" שצץ לו בקיבוצנו והביא אותי להרהורים אולי מרחיקי לכת על מסורת – יהודית וקיבוצית, על דת ומדינה, על מיתוס סוף הדרך שנוצר בקיבוצנו במהלך הדורות ועל השמים שמעליהם.

נתחיל ב"קדיש". האם יש להגיד "קדיש" בציבור אצלנו בטקס יום הזכרון? לכאורה, במיידי, התשובה די ברורה לי  – אנחנו חברה חילונית ליברלית (עדיין?) אין לנו עניין לשבח דווקא בשעת צערנו איזה אל גדול ונורא ולבקש שיגדיל עוד את מלכותו עלינו, אבל משהו דיגדג והציק במסקנה זו ואמרתי לעצמי "בדוק את עצמך".

אבי ואמי עלו לארץ מפולניה בשנות ה-30 המוקדמות. אבא היה ציוני, חילוני וסוציאליסט. אמא שמרה הרבה יותר על 'יידישקייט' – על מסורת יהודית, שירים באידיש גרמו לה להתמוסס (בהמשך גם לי) במיוחד אחרי השואה. אבא, יותר מאמא, ניתק את שורשיו היהודיים. בין יתר השמות שאמא קראה לי היה גם "הקדיש שלי", היה לי ברור שבבוא יומה אומר "קדיש" על קברה ואשתדל לדייק ולומר את המילים הארמיות ככתבן וכלשונן. לגבי אבא הייתי יותר ספקני. לגביי אני יודע שאיני רוצה שיאמרו את "הקדיש" המסורתי על קברי.

אמרתי שאבא היה חילוני וסוציאליסט, הוא גם היה חלוץ ואני לא, כלומר, אני לא עשיתי מהפך גדול בחיי. גדלתי לתוך מציאות מובנת מאליה, ציונות הייתה ברברת משמימה ויהדות הייתה אנשים עם בגדים כבדים וכובעים משונים אי-שם בשולי החברה.

כילד היה אלוהים רחוק ממני ורק בשעת מצוקה או פחד קיצוני פזלתי אליו, אבל כשחלפה המצוקה גם הוא חלף. יחד עם זה, אני יודע שאני יהודי. אני יהודי גאה? לא בטוח. כשאני קורא היסטוריה יהודית, אפילו מהתנ"ך לאורך בית ראשון ושני ולאורך הגלות, תמיד חורבן והרס. רדיפות, גירושים והצקות, כשמעל אל רודף ונוקם, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים. תמיד עושים הרע בעיני ה' והוא בא איתם חשבון. אבל, בתוך כל זה תמיד מתקיימת יצירה רוחנית מקורית וחוץ מזה עם לא בוחרים, זה כמו משפחה. אז אני שייך לעם היהודי, היהדות היא הלאום שלי, אני לא אדם דתי, אז היא לא הדת שלי ומה עם המסורת היהודית – היא שלי? מהי מסורת? מה מבדיל אותה מדת ואיפה הגבול ביניהם?

בשיבת ציון של ימינו החלוצים בחנו באופן די אינסטינקטיבי "מה שלנו" ומה אנחנו זונחים: ברית מילה – כן, חגים – כן (באופן שלנו) חתונה  – כן (באופן שלנו) כשרות – לא, תפילות – לא וכן הלאה. גם "הקדיש" עומד לבחינה זו.

ומן "הקדיש" למקום העלילה. בית הקברות של גח"א הוא מקום יפה, אפילו מאוד, יש שיאמרו קסום. נוף פנורמי סביב סביב, עצי נוי גבוהים, מקום מנוחה נכונה תרתי משמע. מחמת גילי כבר חוויתי הרבה לוויות, אורח החיים שלנו בא לידי ביטוי סגולי גם במקום זה ואולי אף יותר. המשפחה הישראלית, גם הקיבוצית, עברה שינוי מפליג תוך דור אחד או שניים. ממשפחות גרעיניות קטנות לחמולות גדולות, המקיפות שלושה ואף ארבעה דורות. זה אולי מוזר להגיד, אבל אני אוהב את הלוויות המשפחתיות הגדולות של סבים וסבתות שהגיעו, פחות או יותר (אף פעם זה לא ממש מספיק) לסוף הדרך. ניצבת לה כל המשפחה הגדולה על נכדיה וניניה על הקבר, מדי פעם נשבר קול בשמץ בכי, לפתע מתברר לך שאותו קשיש זעוף פנים שפגשת מידי פעם בשבילי הקיבוץ היה אלוף המשפחה בלאטקס, או בעזרה בשיעורי בית ואותה זקנה שבקושי הכרת מפליאה לעשות בעציצים וכל נכדיה משוגעים על ההומור שלה.

והכי נפלא הוא מה שקורה בשמיים. פעם חשבו ששם שוכנים גן העדן ואולי הגיהנום ושם אלוהים וצבא מלאכיו ואימת יום הדין. היום מסתבר כי בשמיים שוכן ארמון רב תפארת. בחדריו האחוריים נחים ונחות כל מי שלא הספיק לנוח בחייו, אם מחמת עמלו או מחמת מחלתו. אבל בעיקר מצטיין אותו ארמון בוורנדה ענקית, מרפסת הצופה אל פני כדור הארץ ושם יושבים ומשקיפים המנוחים באופן צמוד מאוד על בני משפחתם שנותרו למשך המשך חייהם כאן על פני האדמה.

אין לי אשליות לגבי העולם הבא. אני מאמין באלוהי המולקולות – לא אכפת לי להיות לאחר מותי מולקולת פחמן בכנף של פרפר, או מולקולת נתרן בגבעול של תירס. אני מאמין, אבל איני יודע, אם אופתע, לא אצטער. מכל מקום, על מקומי על הוורנדה אני לא מוותר.

ו"הקדיש" הנדון – מה יהיה עליו? במדינה שבה אין הפרדה בין דת ומדינה כל בעיה מדינית הופכת לדתית וכל בעיה דתית הופכת לפוליטית. על כן, כל זמן שאנחנו חברה חילונית ליברלית נשמור את התחום הדתי לתחום הפרט בלבד.