טליה ויוני אנגלהרט מבוסטון נמצאים בקיבוץ עם משפחתם כבר ארבעה חודשים וחווים את הקורונה כתושבים זמניים המתגוררים בדירתם של שי ורוני הורוויץ הנמצאים כעת בבוסטון

 המגפה "נפלה" עליהם (כמו עלינו) כרעם ביום בהיר והרסה תכניות רבות שייאלצו לחכות לזמנים אחרים. פגשתי את טליה לאחר שקראתי מאמר שכתבה על שהותם כאן לעיתון בארה"ב. היא שולטת בעברית והסכימה להתראיין בשפתנו, אך מהר מאד גלשנו לאנגלית.

מה הרקע המשפחתי המקרב אתכם לישראל ולקיבוץ?

"ההורים שלי נפגשו בישראל בשנות ה-70 באולפן בירושלים. מאוחר יותר הם היו במשואות-יצחק בגרעין שהתעתד להקים מושב חדש שללא קם מסיבות ביורוקראטיות, אבל מאז הם ביחד. אבא שלי שירת בצה"ל כעולה חדש, יש לו אזרחות ישראלית ועד היום הוא מדבר איתנו עברית. אמי הייתה מתנדבת כאן, בגח"א והכירה מקרוב את הלין ויזהר לנדאו שאימצו אותם.

אמא נכנסה להריון והם חזרו לשיקגו ללידה ותכננו לחזור ארצה, אך חזרו לכאן רק לביקורים, כשהם שומרים על קשר קרוב לישראל לאורך שנים רבות. גם אנחנו חזרנו לכאן בתקופות שונות ללימודים ובתי הבכורה, יקירה, נולדה בירושלים כשגרנו בעיר במשך שלוש שנים. בתי ואני שומרות על אזרחותנו הישראלית, לצד האמריקאית וגם משפחתו של יוני, בעלי, קשורה מאוד לישראל ויש לו אח במודיעין".

איך הגעתם לקיבוץ?

"הגענו לכאן דרך שי ורוני הורוויץ ללא קשר ליחסי הורינו לישראל בעבר. ילדינו וילדיהם למדו באותן כיתות וכך הפכנו לחברים קרובים שלהם. הרעיון לבוא לישראל מקנן אצלנו כבר זמן רב, אך חששנו להוציא את הילדים מבתי-הספר ולעבור למערכת שונה מאוד שתקטע את לימודיהם, אך הגענו לתובנה שניתן לעשות זאת וכלום לא יקרה. בחרנו בגבעת-חיים בשל הזמינות של דירתם של רוני ושי והמלצותיהם על הקיבוץ והגענו לכאן עם ציפיות ותוכניות רבות. שלי ועקיבא הפכו למשפחה המאמצת שלנו כאן ודאגו לכל צרכינו עוד לפני שהגענו ומאז עושים את זה בנאמנות.

יש לנו ארבעה ילדים: נועם, הצעירה, נמצאת בגן דולב, הבנים עוזרים ב"לגעת בחיות" ובמקביל לבת הבכורה, לומדים מתמטיקה ואנגלית עם מוריהם בבוסטון בהוראה מקוונת. סיגל לשם הנפלאה (המלמדת אותם עברית) ואנחנו, משלימים קצת את ההוראה אצלנו בבית".

כאנשים דתיים, איך לחיות בקיבוץ חילוני?

"אנחנו אמנם שומרי שבת ושומרי כשרות, אבל אין לנו ממש בעיה כאן. חדר-האוכל הכשר וחיינו בבית, מאפשרים לנו לחיות את חיינו ללא קשיים מיוחדים. אמנם אין כאן בית-כנסת, אבל אנחנו מסתדרים. בעבר היינו גם אצל משפחה וחברים וציון השבת לא היווה בעיה. חגיגת הפורים כאן הייתה מדהימה בשבילנו, ואחר כך השתתפנו בהקראת המגילה המסורתית בכפר הרא"ה. בעוד שאת הפסח חגגנו במסגרת המשפחה הגרעינית בלבד. לצערנו, בגלל הקורונה ציון חלק מהחגים כאן היה ב"זום", אך בכל זאת נהנינו גם מחגיגות יום העצמאות. זה נפלא, לא רק בגלל השהות בקיבוץ אלא גם כגיבוש משפחתי משמעותי מאוד לכולנו".

מה אתם עושים לפרנסתכם?

"אני עוסקת בשנים האחרונות בגישור במשפחות, לאחר שחקרתי ועבדתי עם נערות שנכנסו להריון בלתי מתוכנן. הטיפול כמגשרת סביב החלטות הקשורות בבריאות הוא ביחסים בתוך המשפחה בהרכבה המגוון, בין השאר בנושאי הקשורים בגירושים והורות משותפת. עם היציאה לישראל – עזבתי את מקום עבודתי אליו הייתי קשורה מאד.

יוני שקיבל תוארMBA  בהרווארד, עובד בחברה ניו-יורקית כאנליסט פיננסי ושותף מלא והוא ממשיך לעבוד באופן מלא מכאן, בשעות העבודה של החוף המזרחי בארה"ב (שלוש וחצי אחה"צ-חצות בישראל). זה מאפשר לנו להיות ביחד כמשפחה עד אחה"צ, מה שלא היה לנו בארה"ב.

התוכנית המקורית הייתה שהוא יחזור לשבוע בחודש מכאן, מה שהוא הספיק רק פעם אחת עד משבר הקורונה. בגלל הקורונה, גם חבריו לעבודה עובדים כמוהו מהבית".

איך הילדים מסתדרים?

"יקירה, בתנו הבכורה, בת 13 ולומדת בכיתה ז' וכאן מתנדבת יחד עם ילדי הקיבוץ בפרדס,  בכלבולית ובכל מה שצריך. נדב (11) בכיתה ה' וליאור (8) מתנדבים ב"לגעת-בחיות" ונועם (5) בגן דולב.

היא מתקשה בעברית ומשתפרת לאט, אוהבת את השירים בגן ונהנית מאוד מחלק זה בפעילות הגן. הבנים משתלבים ונהנים במרכזונים ואני מתרשמת מאוד מהרעיון של המרכזונים הגורם לגיבוש שלא מוצאים במקומות אחרים. העובדה שנדב וליאור לא הולכים כאן למשג"ב, הקשתה על השתלבותם, אך הם מיצו את מה שניתן במרכזונים, בעיקר לפני הקורונה כשהמטפלות שם עזרו מאוד בקליטתם. גם יקירה הולכת למרכזון ומתנדבת בגן רימון.

כאורחת, אני רואה את היתרון של הקיבוץ כאשר מתמודדים עם משבר כמו הקורונה. הערבות ההדדית ממש עובדת כאן, למרות שלצערנו, כתושבים זמניים מאוד, קשה לנו להשתלב חברתית בזמן כזה".

כיצד השפיעה הקורונה על חייכם?

"הורי וההורים של יוני, אחותי והחברים שלנו שהיו אמורים להגיע אלינו לאורך שהותנו כאן, נאלצו לבטל ואני מוחקת ביומני כמעט כל יום קטע אחר בתוכניות לפגוש משפחה וחברים מארה"ב וגם מהארץ. זה קשה, אך אנו מסתגלים ורואים בכך הרפתקה משפחתית. הפרויקט המשפחתי הקודם שלנו היה פונדקאות שעשיתי לפני כשנה כצעד אנושי וחייבה התאמות רבות כמשפחה".

איך את רואה את הקיבוץ, כתושבת זמנית כאן?

"הסתבר לנו כי למרות שחיינו בישראל במשך שלוש שנים, בהן גם הגענו לקיבוצים, הפעם ההיכרות עם הקיבוץ הרבה יותר מלאה ואמיתית. אני מתלהבת מהקיבוץ ויש בי משהו שרוצה לחיות בקיבוץ מבחינה קהילתית. חברים שלנו בארה"ב היו המומים מהרעיון שהעלינו לבוא לתקופה ממושכת לקיבוץ חילוני.

מצד אחד, קשה לבנות מערכות יחסים משפחתיים עם משפחות אחרות כשכולם היו בבידוד ומצד שני, התרשמתי מאוד מהדרך בה הקיבוץ מתפקד תחת משבר. עושים הכל כדי לעזור למי שצריך ושומרים גם על איכות החיים למרות הכל. למשל, לא מזניחים את החינוך ואת הנוי שכייף לרוות נחת ממנו. זה בולט גם על רקע מה שראינו בקיבוצים אחרים. לא מוותרים על התרבות ואנחנו נהנים מכך וגם מההליכות בפרדס.

ההתנדבות של יקירה, נדב וליאור גורמת להרגשה טובה שהם חלק ממשהו משמעותי כאן. השהות שלנו כאן עלתה על הציפיות שהיו לנו, למעט הצד החברתי שכאמור נפגע מאוד מהקורונה וכל עוד חדר-האוכל היה פתוח, נהנינו מהקשר עם הפנסיונרים. היה חשוב לנו גם להיות בחברה דוברת עברית. שהותנו כאן גרמה לנו לשנות משהו בהשקפתנו באשר לצורת חיים ההולמת אותנו – מחיים בעיר לחיים בסביבה קטנה יותר וכפרית באופייה עם מעורבות גדולה יותר בחיי הקהילה.

קשה לעשות תוכניות בנסיבות של חוסר ודאות, אך היינו רוצים להאריך את שהותנו פה ואנחנו מנסים למצוא מקום חלופי למגורים כאן".