בהמשך לדיון הפורה והיצרי לפרקים בפייסבוק, ניתנה לי ההזדמנות לפרסם גרסה מקוצרת של דברי בעלון. התלבטתי אם נכון לפרסם תקציר או עריכה מבוססת מקור המביאה רק את מהות העניין ובחרתי בדרך של עריכה ולא בתקציר מאחר ובמקור עשיתי שגיאה.
כותרת המקור: "לא שיוך, לא חלקת מגורים, מה כן?" פה טעיתי. טעיתי בחטא בו אני מאשים את ועד ההנהלה. הצגתי אלטרנטיבה מבלי שעשיתי עבודת מטה יסודית. בעשותי כך, אבד חלק גדול מהמסר בערב-רב של פרטים "חצי לעוסים". לכן, בחרתי כאן לעסוק רק בשאלה "מה לא?".
לתשובה "מה כן?" נדרש ועד ההנהלה מכיוון שרק לגוף זה הכלים לעשות עבודת מטה יסודית, גם אם במקרים רבים הוא אינו עושה כך. חובת החברים לשאול ולהקשות, כך מתקיים מנגנון איזונים ובלמים המאפשר קידום מהלכים "אפויים" ודחיית הצעות חסרות כפי שהיה עם הנוהל למניעת ניגוד עניינים (שהיה חסר בלשון המעטה).
לידיעה "מה לא" חשיבות שאינה נופלת מהידיעה "מה כן". ההבנה "מה לא" פותחת דיון ומחשבה המובילים לפתרונות חדשים שלא ניתן היה לראות לפני כן. לדוגמה: חולי האיידס הראשונים אובחנו וטופלו כחולי סרטן. האם ניתן לטעון שלהבנה שאיידס אינו סרטן לא הייתה חשיבות?
כל ההחלטות בנושא השיוך שהתקבלו עברו ברוב גדול. אי אפשר ואסור להתעלם מכך. זה כנראה מה שרובנו רוצים. מעבר לזה, איש אינו אדיש למצוקת המשפחות הרוצות להקים כאן בית ולאי-הוודאות בו הן נמצאות תקופה ארוכה. אבל, יש עוד כמה עובדות שצריך לדבר עליהן וקריטי לעסוק בהן היום מאחר וההצבעה הקרובה, במידה ותעבור, מכניסה אותנו באופן מעשי וחוזי לתהליך שיוך מול רמ"י.
הובהר בחוות דעת משפטיות שניתנו בעבר ואושר שוב על-ידי דגן במצגת שנתן לפני כשבועיים, שכניסה להסדר הביניים היא כניסה לתהליך שיוך. דגן הדגיש וחידד שאם יש ספק, הקטן שבקטנים, עדיף לא להיכנס להסדר הביניים מאשר להיכנס אליו בחוסר תום לב או בחוסר ודאות לגבי יכולתנו להשלים שיוך.
על כן, משל הבור. כשניצבים על שפת בור, ישנו הבדל בין השלב בו התקבלה החלטה לקפוץ לבור לשלב בו קופצים בפועל. כל עוד לא קפצנו, ההחלטה לקפוץ תמיד עומדת. משקפצנו אנו נתונים לחסדיו של הבור. אם עומק הבור ידוע, אם טיב תחתיתו מוכר והכי חשוב – אם היכולת לצאת מהבור שרירה, אפשר לקפוץ. בהשאלה מהמשל, אנו ניצבים על שפת בור שכן, ההחלטה הקרובה בלתי הפיכה. כבר 17 שנים שאנחנו מדברים על לקפוץ לבור וגמרנו אומר לעשות כך. רק, שעומק הבור אינו ידוע.
לאף אחד אין מושג כמה הוא אישית יידרש לשלם. בין אם נשלים שיוך או נתקע במצב ביניים נתונים לחסדי רמ"י, העלות לבית אב נעה בין מאות אלפי שקלים לחברים ותיקים שלא נגעו בבית 40 שנים דרך סכומים המטפסים בחלקם לכמעט מיליון ₪ עבור חברים בשכונות א'-ב', אלו שקנו דירת יורשים ואלו ששיפצו מעל 160 מ"ר.
למעשה אנחנו חותמים בהצבעה הקרובה על צ'ק פתוח במציאות בלתי ודאית. אבל, גם אם הבור אולי עמוק, הקרקע רכה ו"יהיה בסדר". רק שכאן זה דווקא די ברור. הקרקע בתחתית "אבן". סה"כ עלות המהלך היא בסדר גודל של 150-90 מיליון ₪ (אולי יותר) כאשר בקופה הציבורית 14-8 מיליון ₪. בנוסף, נדרש לשלם עוד 10-5 מיליון ₪ (לפחות) על הסדרת שימושים חורגים.
המספרים פשוט לא מסתדרים. אין לנו מספיק כסף בקופה הציבורית "לזרוק על בעיות" כפי שהיה בהפרטה. גבעת חיים לא תוכל לעזור לרוב המשפחות שיצטרכו עזרה. רבים מאיתנו יגיעו לסף פשיטת רגל. מי מוכן לקחת סיכון סביר שעוד מספר שנים בגין חובות יידרש למכור ולעבור מכאן? אבל, אולי בכל זאת, בור עמוק, כן. קרקע קשה, כן, אבל יקרה נס ונשרוד את הקפיצה. רק, שאין לנו ממש מושג איך יוצאים מהבור. אם לא נשלים שיוך 60 משפחות בשכונה ג', ידרשו בהתראת פינוי של 90 יום לשלם קנס/תוספת של כ-1.2 מיליון ₪. גם מי שיהיה בסדר וישלם לא יקבל שטר מכר עד שלא כולם שילמו הכול. רבים יישארו קרחים מכאן ומכאן, בחובות וללא שיוך מלא.
אז לא צריך לבטל את החלטות השיוך שהתקבלו בעבר ולא צריך להתעלם מהכרעת הרוב. אבל, כן נדרשת מידה של אחריות. היום אנחנו עומדים לפתחן של החלטות בלתי הפיכות. יהיה זה חסר אחריות לקבל החלטה על כניסה להסדר הביניים בתנאים אלו. כל זה עוד לפני הבעייתיות המשפטית והערכית שבהחלטה על חלקת המגורים בה לוקחים זכויות קניין השוות כסף רב מאלו ומעבירים לאלו בהחלטת רוב ללא פיצוי.
"ככה לא בונים חומה", אני פונה לכל בית גבעת חיים איחוד: בואו נעצור, "נחשב מסלול מחדש" כל עוד אפשר לעשות את זה בצורה חצי תרבותית בין אדם לחברו בלי עורכי דין, בלי בתי משפט ובלי רמ"י בחצר המחנה.
ישנן אלטרנטיבות איך עושים זאת ללא שיוך בזמן הזה, עד שיהיה הסדר לקיבוצים באזורי הביקוש. דברים קורים, ישנם מספר מהלכים כאלו והם קורמים אור וגידים. אפשר גם להמשיך להתקדם לשיוך אבל אחרת. לרוץ אל פי התהום בעיניים עצומות כי בעבר החלטנו שזה מה שנעשה, כי כולנו כבר מותשים מהעניין, זו גישה רעה שלא משאירה הרבה תקווה ליום
.
Share this post
קיבוץ גבעת חיים התנהל בעבר באחריות, זהירות וקבלת החלטות על סמך עבודת מטה והכנת שעורי בית יסודיים, תהליך שהובילו בעלי התפקידים באופן שמנע הסתבכויות, ובדרך שלא היו בה הימורים. בזכות כל אלה הגיע הקיבוץ שלנו אל תחילת תהליך השינוי, שלא כמו קיבוצים אחרים, כשהוא יציב ובטוח.
התנהלות אחראית שכזו חסרה לי היום.
רוב הציבור נתן אז אמון וסמך על המלצות המזכירות.
אודי מדבר, בין שאר בדיוק על הדברים האלה, על האחריות שמצופה מבעלי התפקידים בהובלת תהליך קבלת החלטות בתנאי חוסר וודאות.
אודי צודק, מדבר על הדברים החשובים ועושה זאת באומץ רב.