תרגם: שלמה כהן, העביר ליונל מייקלס

מכתב זה, נכתב ע"י מתנדבת מחו"ל בעבר בקיבוץ (גבעת-חיים איחוד ש.כ.) הוא מסר של הוקרה לאלפי הקיבוצניקים בישראל.

כאשר התחלתם לקבל מתנדבים לקיבוציכם הכפריים בשנות ה-60, חשבתם שתפסתם שתי ציפורים במכה אחת. דבר ראשון, יכולתם להכיר את ישראל ליהודים מקהילות בגולה, במיוחד לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים ב-1967. אבל גם מצאתם מקור לעבודה זולה לקטיף פרי, עבודה ברפת, בלול, במטבח, בחדר-אוכל, על פסי הייצור במפעלי הקיבוץ ובבתי הילדים.

אך לאחר כמה שנים, השתנתה הדמוגרפיה של אוכלוסיית המתנדבים, ובמקביל המוטיבאציה מצידם של הקיבוצים עברה שינוי. מתנדבים שאינם יהודים שהגיעו לקיבוץ לא התעניינו בלימוד עברית ובמודל החברתי שייצג הקיבוץ. לא. הגויים רצו לחגוג.

זה יצר חיכוך. הקיבוצניקים לא אהבו את מה שנוצר באיזור המתנדבים החדשים. לא אהבתם את הרעש שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה (וכך גם העופות בהודיה שאיכות חייהם נפגמה כתוצאה מהדציבלים הגבוהים בשעות הלילה; אחדים מהם מתו מהתקפי לב כתוצאה מכך). לא אהבתם לעסוק בהחיאת צעירים רוויי אלכוהול, וחששתם ממעורבות של ילדיכם עם אותם מתנדבים. דאגתם, שמא אחד המתנדבים השיכורים האלה יגרמו לשריפה מתנורי ה"פיירסיד" בחדריהם.

ובצדק.

מטעם חלק צנוע מכ-400,000 מתנדבים בקיבוצים במשך כ-50 שנה, אני רוצה להתנצל. אך גם להסביר דבר או שניים. בהתייחסי לשכונת המתנדבים בגבעת-חיים איחוד, כדגם מייצג, אני יכולה לומר לכם; באנו לישראל בחפשנו הרפתקאה, ולעיתים קרובות גם כבריחה ממשהו אחר. משפחות מפוצלות. עבודה לא מעניינת ללא אפשרויות קידום. חוסר ודאות לגבי עתידנו בעבודה בארצותינו. שעמום וכאב-לב מאכזבות שונות. ולבסוף – חיינו כבוגרים.

תארו לכם את התענוג שלנו, להגיע לקיבוץ, לפגוש מתנדבים אחרים עם רקע דומה או שונה, וליצור מעין שבט קטן של אוכלוסיה מעורבת. הרגשנו כאן בטחון. יכולנו להתבטא ללא הפרעה. להשתולל ולעשות שטויות, בשפות רבות, שונות ומשונות. הוצאנו את דמי הכיס שלנו על שוקלד, סיגריות ואלכוהול. יצרנו קשר עם פועלים מאלייכין שישלימו את צריכת האלכוהול שלנו, כאשר הבאר הקיבוצית יבשה מהמשקה המשכר.

עבדנו ביום וכשהגיע הלילה, הוצאנו מספיק קיטור שיכול היה להפעיל טורבינה של תחנת כוח. היינו עסוקים בלמחוק זכרונות וליצור חדשים, בשכרון שאפיין את חיינו בקיבוץ.

אך היו מרכיבים חיוביים במקביל לכך; הכרות עם תרבויות ופרספקטיבות שונות. למידה לנווט בארץ אחרת. התנסויות חדשות (למדתי לראשונה להחליף חיתול לתינוק), ידידויות חדשות. התבגרות רחוק מהבית. לעיתים זה היה לא נעים. אך זה קרה.

כאן באה הוקרת התודה, כי אתם הקיבוצניקים הייתם שם ליצור את התנאים להתפתחותנו זו. נתתם לנו מקום לישון בו, מזון לאכול ומכבסה לכבס את בגדינו המזוהמים. הזמנתם אותנו לחגיגותיכם. ארגנתם לנו טיולים, כמו למצדה ולכנרת. נתתם לנו טיפול רפואי ולעיתים עצה טובה כשהיינו צריכים. לימדתם אותנו לחלוב פרות, לנהוג בטרקטור, לטפל בילדים ולחתוך סלט לחתיכות קטנות-קטנות. לא יכולנו לקבל את כל זה במקומות מהם באנו, או מכל מקום אחר.

את הדברים שקלטנו באותה תקופה לא ניתן לראות או לכמת ממה שראיתם על בסיס יום-יומי, כך שאני יכולה להבין את ספקנותכם. הדברים צפו ועלו בבהירות בספטמבר 2017, כשנפגשנו בלונדון, אחד עשר מתנדבים לשעבר, ששהו בשנת 1987 בגבעת חיים איחוד. הגענו מקנדה, ארה"ב, אנגליה, סקוטלנד, דנמרק והולנד. עברו 30 שנה מהתקופה בה העירו אותנו בקריאות "בוקר טוב" בעברית, שקרא המתנדב התורן שנאלץ לעורר אותנו מהזיות האלכוהול והויית החלפת החדרים שהייתה מקובלת בשכונת המתנדבים.

החדשות הטובות: הפכנו לאזרחיות ואזרחים מכובדים בקהילותינו ברחבי העולם. מיודעים לנסיון הקיבוצי שלנו, המשכנו להתפתחות מקצועית, עבודה (או לפחות משהו המאפשר לשלם את חשבונותינו), הקמנו משפחות ומילאנו את משאלות הלב שלנו. אנחנו מצליחים ואני מעיזה לומר שלא היינו מגיעים לכך ללא פרק חיינו המשותף בדרכים המאובקות של ארצכם.

מפגש המחזור שלנו כלל סוף-שבוע מטורף בו התעדכנו על שעבר עלינו אצלכם ומאז במשפחותינו, קהילותינו וארצותינו; ואמרנו "להתראות" בעברית מהר מדי. הצטלמנו, סיפרנו סיפורים מהימים הרחוקים וצחקנו על מנהגינו המוזרים באותם ימים. היה לנו כייף להיות ביחד לאחר 30 שנה, בין השאר מהסיבה שלאחר שנים רבות של נסיון להסביר את הקטע הקיבוצי לאחרים שלא יכלו להבינו, מצאנו את עצמנו בין אנשים שיכלו להבין.

אז, תודה לכם, קיבוצניקים. לכולכם. תודה על שהכלתם אותנו. סליחה על שנכנסנו לגינות הפרחים שלכם. אנחנו אוהבים את מה שנתתם לנו ולעולם לא נשכח זאת.