פגשתי את מלי ועידית לשיחה על קפה של שישי בבוקר בבית אותו הן שוכרות (בית אורי וגילה אייזנר ז"ל). ילד אחד בגן, ילד אחר עוד ישן והן, כהרגלן, כבר בפול-גז

אז קודם כל, נעים להכיר: מלי לוזון ועידית זיו, אמהות לאביב בן ה-12 ואימרי בן השנתיים ורבע,

מתגוררות בקיבוץ כבר שבע שנים.

הן הגיעו לפה במקרה, לאחר שמלי שמעה על הקיבוץ מחברה שילדיה היו במערכת החינוך בגח"א. הן חיפשו פה דירה והתמזל מזלן  כאשר בדיוק התפנתה להשכרה דירתה של רבקה מלי ז"ל והן קפצו על המציאה. לאחר שתקופת השכירות הסתיימה ולא הייתה בקיבוץ דירה פנויה, הן נדדו חזרה לחדרה לתקופה קצרה וחזרו לכאן בשמחה כאשר הוצעה להשכרה דירת גילה ואורי אייזנר ז"ל.

מלי גדלה באזור ומשפחתה התגוררה בחדרה, פרדס חנה וקיסריה. היא שירתה בקבע במשך עשר שנים כחובשת וכקצינת נפגעים ולאחר השחרור למדה להיות מורה לנהיגה. מזה 17 השנים היא עובדת בתחום, עם כמה הפסקות של לידת הילדים. לפני כשמונה שנים היא עבדה תקופה קצרה בסניף סופר-פארם, שם הכירה את עידית.

עידית גדלה ברמת אביב. היא עבדה במשך 12 שנים כסמנכ"לית מכירות וסחר בחברת תרופות ובמסגרת תפקידה ביקרה גם בחנויות הפארם שבאחת מהן, כאמור, ניצתה הלהבה עם מלי.

בשנת 2015 החליטה עידית לצאת לדרך עצמאית. היא גדלה במשפחה של מורים לנהיגה והיה ברור לה שיום אחד גם היא תהיה כזו.

אז עוד לא היה ברור להן שיעבדו יחד. עידית פתחה משרד לייעוץ עסקי, אך כשמלי נכנסה להריון מהר מהמצופה והגיע השלב בו כבר התקשתה ללמד עם בטן הריונית גדולה, היה ברור להן שעידית תתפוס את המקום מאחורי ההגה. כך נוסד העסק המשפחתי – "עידית ומלי מורות לנהיגה".

מה המשמעות של ניהול עסק משפחתי?

"המשמעות של שתי עצמאיות באותו העסק היא שאנחנו חשופות לרמת הסיכון הגבוהה ביותר", מדגישה עידית. "היינו מודעות לכך מהתחלה. בתקופת הקורונה, שתינו לא יכולנו לעבוד ואיבדנו הכנסה משותפת, אך יחד עם זאת, זה איפשר לנו במשך השנים לארגן את העבודה כדי להיות בבית עם הילדים. אימרי היה בבית כמעט שנתיים לפני שנכנס למסגרת, כי יכולנו להרשות לעצמינו להיות גמישות עם הלו"ז ולייצר סידור עבודה שהתאים לצרכים המשפחתיים שלנו וזה יתרון אדיר.

להיות עצמאיות משמעותו לדאוג כל הזמן מה יהיה מחר, לעבוד הכי קשה וללא שום גיבוי מהמדינה, להיות אחראיות להפריש לעצמנו ולכלכל את צעדינו כדי לדאוג לפנסיה, אבל גם ליהנות מהחופש לעצב את אופי העבודה ואת הלו"ז כך שיתאימו לצרכינו. זה מחיר החופש והוא לא מתאים לכל אחד ואחת. לא כולם יכולים להיות עצמאיים".

מלי אומרת כי במשך היום הן לא נמצאות יחד משום שכל אחת מלמדת בנפרד. "אנחנו לא "חולקות משרד" במהלך יום העבודה, אבל כל ההחלטות המקצועיות שלנו מתקבלות יחד".

מה מאפיין את העסק שלכן?

"בראש ובראשונה העסק שלנו הוא משפחתי", אומרת עידית. "קיבלנו החלטה שאנחנו לא מעסיקות שכירים. כשעבדתי בייעוץ עסקי תמיד אמרתי ללקוחות שאין תחליף להימצאות בעל העסק בעבודה".

"אנחנו מתחלקות כך שכל תלמיד לומד נהיגה עם שתינו", מסבירה מלי. "יש יתרון גדול בכך שהתלמידים שלנו יכולים לחוות למידה עם שתי מורות. כל ערב אנחנו מעדכנות אחת את השנייה מה היה באותו יום, מצב ההתקדמות של כל תלמיד ומה צריך לשפר ולחזק.

אנחנו שמות דגש גדול מאוד על החוויה החיובית של התלמידים ועל חיזוק יכולותיהם. תלמידים רבים מגיעים עם מטענים קשים של לחץ ומתח, אם כתוצאה ממסרים שהם מביאים איתם מהבית (שלטעות ולהיכשל זה לא לגיטימי) ואם כתוצאה מלחץ חברתי מצד החברים שלהם ("עברתי טסט ראשון", "איך עוד אין לך רשיון, כולם כבר נוהגים").

חשוב לנו שהתלמידים ירגישו טוב בשיעורים, יהיו רגועים ויבינו שלעשות טעויות זה מצוין והשעורים הם בדיוק המקום לטעות ולתקן. תלמידים מגיעים אלינו עם בטחון עצמי נמוך ומהר מאוד אנו רואות שינוי – הם נפתחים, משתפים אותנו בסיפורים אישיים ונכנסים לרכב בציפייה ולא בפחד. מרגש אותנו כל פעם מחדש, לראות את השינוי הזה קורה. למידה איכותית מבוססת קודם כל על תקשורת טובה בין המורה לתלמיד/ה ולכן שם אנו שמות את מירב הדגש. בנהיגה יש אלמנטים פסיכולוגיים ואם מתייחסים אליהם, אז הלמידה מניבה תוצאות איכותיות בהרבה".

מה אתן לומדות על הרגלי הנהיגה של בני נוער כיום?

"אחד היתרונות בקיבוץ היא האפשרות לשמור על קשר עם תלמידים/ות שלנו מהקיבוץ שעברו טסט", מסבירה עידית. "אנחנו גאות ושמחות לראות ולשמוע שהם נוהגים בזהירות ובאחריות ונחשבים לנהגים טובים אפילו בין החבר'ה".

מלי מדגישה את הסכנות בתחום אליהן חשופים בני נוער. "הם מספרים לנו על מקרים באזור בהם בני נוער לא מקפידים על נהג תורן ונוהגים לאחר ששתו, או על נהיגה פרועה ולא זהירה. אנחנו מדברות איתם על כך שאם הם נמצאים ברכב בו הם מרגישים לא בנוח, שיקשיבו לאינסטינקטים שלהם ולא ייכנעו ללחץ חברתי ויסכנו את עצמם. ואם הצלנו נפש אחת, זה כאילו הצלנו עולם ומלואו".

עידית מדברת על חשיבות השיח הפתוח של הורים עם ילדיהם. "חשוב שהילדים ירגישו בנוח לשתף אותם בהצלחות אך גם בחששותיהם. גם במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית חשוב שתהיה התייחסות לנושא, כך שלתלמידים תהיה מודעות לסכנות הרבות שיש בכבישים. כיום לא אומרים לבני נוער לא לשתות, כי זה לא אפקטיבי. מדברים איתם על שתייה באחריות, התמודדות עם לחץ חברתי וכך צריך להיות גם בתחום הנהיגה". (הערת מראיינת: רעיון לאנשי החינוך בקיבוץ המוזמנים להיעזר במלי ועידית למפגש עם הנעורים לפני תחילת לימוד נהיגה).

מה אתן עושות בזמנכן הפנוי?

עידית מספרת כי בילדותה התעניינה ונמשכה אל עולם המכוניות. "אני מתעניינת מאוד ברכבי אספנות ועוקבת מאז ומתמיד אחרי "מועדון החמש". מלי הבטיחה לי רכב אספנות כמתנה ליום הולדת 50. יש לה עוד חמש שנים לעבוד על התוכנית הזו".

מלי אומרת שאין לה הרבה זמן פנוי, אבל בשנים האחרונות היא מתעניינת מאוד בתחום הרפואה הדחופה. "תמיד נמצא לי בראש הרעיון להיות פרמדיקית או נהגת אמבולנס. חשבתי ללמוד סיעוד אבל זה כרוך בלימודים ארוכים ולכן לא על הפרק כרגע". עידית מוסיפה בצחוק שבכל פעם שאחד הילדים נפצע או נשרט, מלי מתלבשת מייד על המשימה וחובשת אותו ביסודיות כאילו נפצע בקרב.

ומה הלאה?

"כרגע העסק המשפחתי שלנו עובד טוב", מסכמת עידית. "לכן אנחנו לא חושבות לעשות שינוי".