כמו כל בשורה מרה, בישרתי לו אותה בחיל ורעדה. התגובה הייתה בהתאם. "מה?", התקשה הבן שלי להאמין. "לא יהיו מגלשות מים על הדשא? לא יהיו תחנות ושערות סבתא? אנחנו מחכים לזה כל השנה, אז למה? מה קרה?".

בעודנו מדברים, חלפנו על פני מדשאת בית וינה המוריקה, זו שתישאר שוממה בחג המשק השנה.

ניסיתי להסביר לו שהפעם אין צוות.

"למה?", הוא תוהה. אני מסביר שלא התנדבו הורים בכמות מספקת על-מנת להכין לילדיהם את הדבר הזה לו הם מחכים כל השנה, יום שגורם כל כך הרבה אושר (ראו צילום).

הוא התעטף בשתיקה ואני המשכתי בהרהוריי וחשבתי על מה שלא הסברתי לו: שאולי מדובר בצעד נוסף בדרכו של הגוף הזה. מה שהיה פעם קיבוץ, הפך לתצורת "קהילה" / "קיבוץ מתחדש" וכעת בדרכו להפוך ל – עיירה? מאות רבות של בני אדם המצטופפים על פני שטח מוגדר? אנשים שהמכנה המשותף ביניהם זו העובדה שהם בעלי ת"ז כחולה? משהו אחר?

אחרי שמקורות המודיעין של העלון המשיכו להזרים ידיעות על הנושא, קבעתי עם מור נואמה בעמדת הראיונות של העלון. התחלנו לדבר על ביטול הפנינג חג המשק, אבל עברנו לדון בשאלה הזו שהוצגה פה למעלה.

"אנחנו בתוך הסיפור הזה כבר כמעט חודשיים והשורה התחתונה היא שאין צוות ולכן גם לא יהיה חג משק", אומרת מור. "במשך עשור יש לנו פה צוות קבוע של חג המשק: ארי כהן לנג, עודד ארבל, אורון אריאל, יונתן מירון, אמיר שילה, תמר שגיא, אייל נתיב, חגי מדיני ועירא ברות. בלי להרגיש, החבר'ה האלה כבר מגרדים מעל ומתחת 50 והתחלנו להבין שהגיע הזמן להכניס דור חדש ודם צעיר למערכת הזו".

היא מספרת על הבעיות הייחודיות של השנה הזו, שנת "חרבות ברזל" הארורה.

"מי שנכנסו לצוות ואמורים גם להוביל אותו בשנים הבאות, הם נדב יגודה וארבל ורדי, אבל הם כל הזמן יוצאים לסבבי מילואים וכך גם בחודש יולי ולכן לא יכולים היו להרים את האירוע השנה. אבל, מעבר לשמות ספציפיים, חשוב לי להדגיש נקודה עקרונית: אין לנו בעייה למלא את שורות המתנדבים ביום עצמו או בחגים אחרים. הבעייה נעוצה בעובדה שאנשים לא מתנדבים לצוותי החגים ואני מאבחנת את קו השבר בסביבות גילאי 40 פלוס, שם אנחנו בבעייה. מתוך 10 צוותים של חגים ומועדים, רק בשניים יש בני 43 ומטה".

אנחנו מדברים על נושא הדורות כאן וכן, גם על פער הדורות, הפער שבהבנה מה זה לחיות פה ואיך זה בא לידי ביטוי אז – והיום.

"אין מה לעשות, הדור הצעיר צריך להחליף את הדור שמעליו ברוב אם לא בכל התחומים, כך זה היה תמיד וכמי שנולדה וגדלה פה, אני מכירה היטב את כל התירוצים והסיבות. הפופולרי ביניהם בשנים האחרונות הוא 'עומס החיים' אבל מצטערת, זה לא תירוץ", היא אומרת ונזכרת, "כשהגענו חזרה לקיבוץ, זה היה עוד לפני שבנו את שכונת ההרחבה הראשונה ועדיין הייתה פה את התפיסה הישנה של התנדבות להרמת חגים ומסורות שנשארו ונשמרו מאז ומעולם. לעומת זאת, כיום רווחת פה גישה ותחושה שהכל מובן מאליו, שהחגים פשוט קורים מעצמם וכל מה שנדרש ממני זה לעלות לחדר האוכל או לדשא הגדול".

אני מציע לה זווית הסתכלות אחרת ואומר לה שהדור הזה עליו היא מדברת, של בנות ובני 40 ומטה, נולד אל חבלי הגסיסה של הקיבוץ וגדל אל תוך התצורה החדשה שהתהוותה, במסגרתה אני פשוט משלם על הכל ומקבל אותו מוכן. לכן, כמו שאין יותר תורנות שטיפת סירים במעמקי "חדר מוות", כמו שאין יותר גיוסי ניכוש עשבים בכותנה וכמו שאין יותר גיוסי קטיפת תפוזים בפרדס – מה פתאום שמישהו יתנדב לגיוס הרמת חג?

לפחות לחלק מהדברים, היא מסכימה. "כשנולדנו כאן בסיקסטיז ובסבנטיז, קיבלנו את נושא לקיחת האחריות על תחומי החיים פה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "לא בטוח שזה כך היום, בצורת החיים החדשה. אני רוצה להאמין שבשנה הבאה וכלקח ממה שקרה השנה, נצליח להרים את היום הזה, כי זה עושה כל כך הרבה טוב וכייף לכולם, זה יום שהוא סמל לכל ילדה וילד איחודניקים. צריך לזכור שבגלל כמות האנשים ההולכת וגדלה כל שנה, האירועים בגח"א הם אירועים גדולים מאוד ולכן אני חוזרת ואומרת שאנחנו חייבים התנדבות והתגייסות נרחבת לצוותי החגים והאירועים. אני גם משליכה קצת מהמצב של המדינה בשנים האחרונות – אי לקיחת אחריות, עיגול פינות והתחושה שיש מי שיעשה עבורנו. אז זה לא כך, כי אנחנו חייבים אנשים חדשים לצוותים, שקודם כל יעברו את תהליך ההכשרה והלמידה מאלו העסוקים בכך כבר שנים".

רגע לפני שנפרדים, היא מבקשת לציין ולהדגיש שהיא אופטימית. "אני מאמינה שיש פה לא מעט שחשוב להם להרים יום כזה, כמו גם אירועים אחרים. אז בואו, תובילו, תתנדבו – ולו רק בגלל שזה עבור הילדים שלכם".