הביטוי העמוק ביותר של חנוך – כפי שאני חוויתי אותו – היה הקשר עם הילדים. קודם כל עם הילדים שלו, אבל גם הרבה מאוד עם הילדים שלנו (של עודד ושלי).

הוא היה הדוד. מהרגע שהם נולדו, קראתי לו "דוד".
להמשך דרכו אני מקדישה הפעם את הסיפור שלי.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני כל הזמן – בצד החיים הרגילים: משפחה, פרנסה, דאגות, חברים…- לומדת. אני אוהבת ללמוד מתוך סקרנות אינסופית לגלות מהי באמת "האמת" מאחורי כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שאומרים לנו, וכל מה שנדמה לנו.
וככה מגיעים אלי כל הזמן סיפורים, אמרות, שירים מכל הסוגים ומכל המינים.
האמרה האחרונה בנושא "האמת" הגיעה אלי לפני שבועות ספורים. ומכיוון שמצאה חן בעיני – בחרתי לשתף אתכם בחכמתה:
אמת טריוויאלית – היפוכה הוא שקר.
אמת עמוקה – היפוכה הוא אמיתי באותה מידה"
מקסים ומרתק? גם בעיני.
בכל אופן בכמה מקומות שלמדתי בהם חוזר שוב ושוב נושא המוות תחת הכותרת:
אם בני האדם היו ערים לעובדה שהם יכולים למות כרגע (או ברגע הבא) הם לא היו מבזבזים כל כך הרבה זמן על דברים…
צערו של המת / רומי
אין אדם שעבר מעולמנו זה המרגיש באמת צער וחרטה על כך שמת, אך מרגיש הוא אלף חרטות על שהחמיץ את ההזדמנות באמרו לעצמו רגע לפני מותו: "למה לא עשיתי את המוות לאמצעי שלי? ולמה, למרות שראיתי את כפילותם של הדברים, הצמדתי מבטי לתופעות אשר נמוגו ברגע זה?"
צערו של המת הוא לא על עובדת מותו אלא על כך שדבק בתופעות היומיומיות החיצוניות, ולא הבחין מעולם שכל קצף הגלים נע ושוכך על-ידי הים.
כיצד יוכל קצף הגלים לקצוף ללא הגל?
כיצד יוכל האבק להתרומם ללא הרוח?
כיוון שראית את האבק – ראה את הרוח.
כיוון שראית את קצף הים – ראה את אוקיאנוס אנרגיית היצירה.

בוא וראה זאת, כיוון שראייה זו היא הדבר היחיד המצוי בך.